אני מנהלת הצגות בתיאטרון הקאמרי במשך 17 שנה, לאורך שנותיי הטובות ביותר, בהן עבדתי קשה, באינטנסיביות מטורפת, סביב השעון. אני בת 50, יש לי שני בנים, ובכל הילדות שלהם הייתי יותר בקאמרי מאשר בבית. ממצב שבו נתתי את כל הנשמה למקום באהבה ושמחה - עברתי למצב של ואקום מטורף ובלתי נתפס. ירדתי מ-200 לאפס. והמשבר גדול מאוד.
בצד הכלכלי קשה מאוד, כשאני צריכה לגדל שני ילדים. מראש המשכורת שלי היתה מגוחכת, כי בתיאטרון לא מרוויחים כסף, אז אתה יכול לתאר לך כמה מזה נשאר מדמי האבטלה המועטים. זה כלום - 6,500 שקל בחודש, לך תגדל עם זה שני ילדים, ותשלומי ארנונה, חשמל, מים, קופת חולים וכו'. אף אחד לא הוריד מחירים בגלל שזו תקופה קשה.
נאלצתי להיעזר בחבילות מזון, בתשלומים ובדברים נוספים שהעניקו לי "צו שמונה לפועלי התרבות" (ארגון המסייע לאמנים המצוקה - ש"ב). ברגע שאת חיה מקצבה מאוד נמוכה זה משפיע על הכול, כי את צריכה לחלק את הכלום שאת מקבלת בין תשלומי בית, דלק, דברים שצריך לילדים וזה גם משפיע על מזון שנזקקתי לו. חבילות המזון שהם שלחו מאוד מאוד עזרו. זה הוריד הוצאות מהחשבון השוטף. אני מודה שהיה לי מאוד קשה להיות במקום שמבקש עזרה. הם פשוט מלאכים שם. אנשי "צו שמונה" עושים את זה בדרך שלא תרגישי שאת נזקקת ולא תרגישי עול מכך כשאת מבקשת עזרה.
לולא העזרה של "צו שמונה" אני באמת לא יודעת איך הייתי עוברת את זה. גם בידיעה שיש שם מישהו שחושב עליך ודואג - עושה משהו. הם גם חיברו אותי עם עמותה שנקראת "לא לבד", שמעניקה סיוע נפשי. לא יכולתי ללכת לפסיכולוגית ללא עזרה, כשאין לי כסף לאוכל הביתה. הם הפצירו בי לפנות לפסיכולוגית. כי באמת קשה לי נפשית.
היו לי חרדות מטורפות ופחדים. לילות שלמים לא ישנתי בגלל התקפי חרדה. בגלל הפחדים אני ישנה בקושי 3 שעות בלילה. בכל התקופה הזאת הרגשתי שאני הולכת על קרקע לא בטוחה, על גשר רעוע, זו הרגשה נוראית. וההרגשה הכי נוראית היא שאת לא יודעת מה יהיה. חוסר הידיעה זה הדבר הכי נורא בעולם. אם יחליטו מחר לבטל את האבטלה, מה אני אעשה? אני והילדים נחיה ברחוב? זה פחד משתק.
קשה רגשית גם כי פתאום אין כלום. קשה לי שאין את היצירה. המצב מערער אותי ומכניס בי פחדים: האם אני אחזור? אחרי 17 שנה שאני עושה רק את זה, בגיל 50 להתחיל למצוא משהו חדש שייתן לך תוכן ופרנסה ראויה - זה לא פשוט. ואם אחזור, למה אני אחזור? איך יחזור התיאטרון? הנזק שכבר קרה לתיאטרון הוא מטורף. אני לא יודעת כמה זמן ייקח לו להשתקם וכמה אנשים ימצאו את עצמם מפוטרים. ואולי אחרי תקופה כל כך ארוכה בלי עבודה קצת שכחתי מה אני צריכה לעשות? מצאתי את עצמי מאוד אדג'ית ועצבנית.
הילדים שלי היו הכי נפגעים מזה. אני צריכה להחזיק את עצמי כי אני אמא ובן אדם מבוגר. אני יכולה להיכנס למיטה בלילה ולבכות או להרגיש חרא, אבל יש לי אחריות לילדים שלי. ואני רואה איזה פחדים וחרדות זה מביא להם. הקושי שלי הגיע במיוחד מלראות אותם. הבן הקטן שלי משחק כבר שלוש שנים בקאמרי. הוא עוד הספיק להופיע בהצגה "השיבה" בערב שבו הפסיקו את ההצגות. אורי אמר לי היום: "כשאני רק מתקרב לאזור של הקאמרי - אני מת מגעגועים". תמיד בלילה לפני השינה הוא אומר כמה קשה לו הניתוק מהתיאטרון והבמה.
היו לי גם בעיות בריאותיות, היו לי קפיצות גבוהות של לחץ דם. הייתי כל הזמן בתחלואים, בחולשה מטורפת. כבר לא ידעתי אם זה דיכאון או משהו פיזי. קושי לצאת מהמיטה ומהבית. הרגשתי כובד מטורף. הייתי מכריחה את עצמי כל יום לקום ולעשות דברים כדי לא ליפול ברוחי. התקפי החרדה היו מטורפים. ופשוט הייתה לי הרגשה פיזית ירודה. המשבר הזה הרס כל חלקה טובה.
ככל שעבר הזמן הבנתי שהסקטור שלנו, אפילו לא מדברים עליו. זה דבר נוראי בעיני שאף אחד לא מדבר על התרבות. בתוך חודשיים שלושה הבנתי שאנחנו לא קיימים מבחינתם. מגישים לממשלה מתווים, ובמקום למצוא לנו פתרונות, ויש פתרונות יצירתיים, ההרגשה היא שאתה לא חשוב לאף אחד. מהתחושה הזאת, שאנחנו לא קיימים, התחילו לי ההרגשות הרעות. אני לא חושבת שראש הממשלה מתעניין בתרבות. הוא כנראה טרוד בדברים אחרים כמו ענייניו האישיים. ושר התרבות שלנו הוא בחור מאוד מקסים אבל הוא ישן בעמידה. כל הזמן אומרים שאנשי התרבות והתיאטרון הם אנרכיסטים ושמאלנים. אני שומרת חוק ובאתי מבית ימני, תמיד הצבעתי לימין ולנתניהו עד למערכות הבחירות האחרונות בהן הצבעתי לגנץ. ההרגשה עכשיו היא שלאף אחד לא אכפת מאיתנו, לא מימין ולא משמאל. אני יותר לא אצביע לאף אחד, אני כבר לא מאמינה יותר לאף אחד.
אני לא יכולה להאשים רק את הממשלה. ראיתי איך בטוקבקים אנשים מסתכלים ומדברים על התרבות, וזה כאב לי יותר מאי ההתייחסות של הממשלה. יש משהו מאוד בעייתי במדינה שלא מוקירה את התרבות שלה.
צריך להבין שאני לא יחידה. כמוני יש עוד המון אנשי תרבות, שנמצאים בחרדה קיומית יום יומית לגבי ההווה והעתיד שלנו. אם אי אפשר להחזיר אותנו לעבודה, מסיבות שאני יכולה לכבד אותן, צריך כמו שעושים בחו"ל למצוא פתרון שיוכל להחזיק אותנו נושמים וחיים. אי אפשר להפיל על העם גזירה שהוא לא יכול לעמוד בה.