כבר כמה פרקים שאני מרגישה צורך להתנצל. ג'וזי זירה, הלא הוא האלטר-אגו שיונתן הקטן היה צריך להמציא לעצמו כדי לשרוד את קשיי הילדות שלו ולאמץ מספיק ביטחון עצמי כדי להתחיל מחדש, כבר לא מביא לי קריזה/ נהפוך הוא. בניגוד לפרסונה שלו מהתכניות הקודמות, בעונה הזאת של האח הגדול הוא קצת שונה. סיפורי הגדילה שלו אמנם נוראיים וגרמו לי לחמול עליו, אבל מה שבאמת עשה את ההבדל בין ג'וזי של המירוץ למיליון והישרדות, לג'וזי-יונתן של האח הגדול זו דווקא הכנות.
הזמן עובר, אנשים מתבגרים, וג'וזי כנראה מרגיש מוכן להתמודד עם פצעי העבר, מה שגורם לו לנקוט בגישה אחרת מזו שבא איתה לתוכניות הריאליטי האחרות, שם היה עסוק בעיקר בלהיות החתיך המקועקע עם הצרפתית המצחיקה. לא שיש בזה משהו רע לכשעצמו, אבל אותי זה הגעיל. גם אם לא ברור מה בדיוק מישהו מסתיר, מרגישים אי נוחות פיזית כשמישהו מנסה למכור לנו מוצר מקולקל. אז לא קניתי.
מור לרמן היא דוגמה טובה לצרימה הזאת. הרי היא משקיעה את מירב מרצה בשכנוע עצמי שהיא עורכת דין/אשת עסקים מהוקצעת/מאמנת אישית שיודעת הכל ותומכת בכולם, והיא צריכה את שיתוף הפעולה של הסביבה כדי שהשכנוע העצמי הזה יצליח. אל גל, שלא הסכימה למלא את תפקיד בת החסות הסתומה, מור מתייחסת כאל גליץ' במטריקס, ומשימת החקירה פשוט נפלה לה מהשמיים.
מור שאלה שאלות, גל הייתה צריכה לענות בכן ולא, ובמקום פוליגרף, הדיירים הרימו שלטים של אמת ושקר בסלון. מור נכנסה לתפקיד בחדווה, כי אין מצב נוח יותר לשתלטנית מאשר להשתחל לעמדת כוח, רק שהיא לא לקחה בחשבון שלשאול שאלות זה הרבה יותר חושפני מלענות עליהן, וככה היא הפילה את עצמה במלכודת שטמנה לגל. מור, שחשבה שהפוליגרף עובד, ניסחה שאלות שאי אפשר לענות עליהן בכן או לא, כדי לאלץ את גל להכיר בעליונותה ההתפתחותית ולהסכים לקבל ממנה עצות אחיתופל שטומנות בחובן תסביך שליטה.
"האם יש לך ביטחון עצמי?" - איזו מין שאלה זאת? הרי לכולם יש ביטחון עצמי בדברים מסוימים וחוסר ביטחון באחרים. היא ניחשה שגל תענה כן, ושהפוליגרף יראה שזה שקר.
"האם הביטחון העצמי מחפה על היעדר ביטחון?" - שאלה שמדברת בעד עצמה, חושפת מה היא חושבת על גל, ועל הדרך מסגירה מה מסתירה הצגת הביטחון שלה עצמה.
"את מעריכה אותי?" - הייתה השאלה שהפילה אותה סופית, כי חשפה עד כמה קריטי לה שגל תעריך אותה.
אחרי המשימה קיבלה מור בעיקר ביקורת. ג'וזי אמר שבחירת השאלות הזיקה לה, קארין הטיחה בה שיצאה מתנשאת, ודרור הסביר לה במילים כאלה או אחרות שארגנה לעצמה דו-קרב, ובמקום לנהל אותו לטובתה, הפסידה במגרש הביתי שלה. גל, שעמדה בכבוד בשאלות האמבוש, יצאה מהקצה השני זוהרת כמו אחרי מסאז' רקמות עמוק, ונחתה לערימות של מחמאות ואהבה מדיירי הבית. ומה הייתה האסטרטגיה שלה בסך הכל? להשתדל להגיד את האמת, גם אם היא לא נעימה לה או לשומעים. אמנם היא בת 19 ולא מכירה את עצמה עדיין טוב מספיק, אבל ההתנהגות שלה מהדהדת כאמת, גם כי היא עצמה מאמינה לחלוטין במה שהיא אומרת ועושה, ויותר חשוב - כי היא חותרת לאמת ומנסה כל הזמן להשתפר.
זהבה בן היא מקרה בוחן הפוך לג'וזי ומור. ההיעלבות שלה משולה זקן, שבסך הכל אמרה שהאורז הצהוב קצת דייסתי ושבלבן חסר מלח, הבהירה למה גנבו ממנה כל כך הרבה זמן - כי לקחת ממנה כסף זה אשכרה כמו לקחת סוכריה מתינוק. היא כזאת ילדה תמימה בת ארבע, וגם נעלבת בדיוק כמו שכל התינוקות נעלבים: קורה משהו שמבאס אותם, והם מגיבים. הם לא מנסים להתגונן, להבין מה קרה, או להסתיר. תוך שניה רוטטת להם השפה התחתונה והם פורצים בבכי שובר לב. הדחף של כל אדם שפוי הוא מיד לרוץ ולנחם את התינוק העצוב הזה, כי זה מה שקורה לנו כשאנחנו נתקלים באמת - קשה לנו לעמוד בפניה. וכך היה. לא היו ויכוחים לגבי מי צדק או טעה, שולה לא ביררה האם זהבה רגישה כי קרה לה משהו, ולא אמרה לה שזו בעיה שלה שהיא לוקחת דברים כל כך קשה. היא פשוט התנצלה עשר פעמים וחיבקה אותה ואמרה לה שהיא אוהבת אותה. שזה מה שכולם בסופו של דבר מנסים כל כך להשיג, ולא מבינים עד כמה זה בעצם קל - כל מה שצריך לעשות זה להפסיק לנסות להשתנות.
יונתן הרגיש צורך להיות ג'וזי כי בתפיסת המציאות שלו לא הייתה לו ברירה אחרת, ורק כיום הוא מתחיל להיות מוכן לשחרר, להביע חולשה, ולהיות כן לגבי מי שהוא, ולמרות הדרמתיות שלו, שעדיין קצת קשה לעיכול, האנטגוניזם שהיה לי לג'וזי זירה הפלייבוי התל אביבי הסליז - נעלם לגמרי, כי הוא שחרר את המסיכה המעצבנת שהסתתר מאחוריה, ואני בטוחה שזה יקרה לי גם עם מור אם היא תרשה לעצמה להתקלף מהפסאדה המתישה שלה ולהיות רגע נטולת מסכות. אולי זה יקרה בשבועות הקרובים, כי בפורמט שבו כל שבוע מודחים אנשים על פי חברויות ויריבויות בבית, התפרקות של מגננות זה רק עניין של זמן.
מה שגאוני באח הגדול הוא שהתכנית בנויה על שני המניעים האנושיים הבסיסיים - הפחד מדחייה מול הרצון להיות אהובים. ומה עושים כשרוצים להיות אהובים? אוספים נתונים על אנשים שנדמה שיש להם את זה, כדי להבין אילו תכונות צריך אדם לאמץ כדי להיות ראוי לאהבה, ומשחזרים אותן. ככה אנחנו מאמצים התנהגויות, איכויות, ותפיסות עולם שלא מתאימות לנו אלא לפרופיל של מי שהיינו רוצים להיות, ובתוך סבך ניסיונות החיקוי, מאבדים את האותנטיות - הדבר האחד שבאמת הופך כל אחד לאהיב וגם מנצח תכניות כמו האח הגדול.
חבל שרק בסוף, כשמוותרים על החיפוש המתיש אחר אהבה ואישורים, מבינים שדווקא התכונות שניסינו להיפטר מהן הן אלה שמאפשרות לאנשים להתחבר אלינו, שהשלמה איתן היא הדרך היחידה להיות שבעי רצון, ושרק אנשים שבעי רצון הם אנשים שאפשר לאהוב. חבל שלוקח לנו כל כך זמן להבין שיותר קל לאהוב אידיוט שמפשל וטועה מאשר שקרן. וכולם שקרנים. אילון לא מודה שהוא רוצה להיות מקובל, קארין מסתירה את הפחד הגדול שלה מאנשים, תום מנסה לא להיות יותר הילד השמן, וחבל שהם מתאמצים כל כך, כי אין טעם. יאהבו אותם פחות ככה, לא יותר. באמת חבל שרק בדיעבד מבינים שעשינו את כל הסיבוב הזה רק בשביל לחזור לנקודת ההתחלה ולהבין שהדבר הזה שהלכנו כל כך רחוק כדי לחפש, כל הזמן היה כאן.
