קראתי את הביקורת של עמיתי שמוליק דובדבני באתר המתחרה (השאלה היא לא מי בינינו מבקר יותר טוב, אלא למי שם יותר יפה). הוא כותב שהסרט "יעד סופי" מתכתב עם ז'אנר סרטי אימה. איני בקיא בז'אנר זה. סרט האימה האחרון שראיתי היה "מגרש השדים" (סרט טוב). אבל לי עושה רושם שהסרט האמריקאי שבו צפיתי אמש שייך יותר לז'אנר הסרטים הגרועים מאוד. ז'אנר מפותח ולגיטימי. כמו כל סרט גרוע, לפעמים "יעד סופי" מצליח להיות מספיק גרוע בשביל להיות די טוב. לא מספיק.
ב"יעד סופי" אין מתווך בין המוות ובין החיים השלווים של הפרבר האמריקאי העשיר. אין ילד עם עיניים שטניות, אין שדים ורוחות, אין בובה רצחנית, אין כלום. לרוע אין דימוי (אימאז'). שום דבר אינו נסתר. יש פשוט מוות - ישר ולעניין. מה המוות רוצה לעשות? להרוג. מי רוצה להרוג את הבלונדה? המוות. אם מהלך לוגי כזה מאתגר אותכם, לכו לראות את הסרט.
מערכת הדולבי בקולנוע חן 3 חזקה באופן יוצא דופן ביחס לגודל המסך והאולם, מה שגורם לקיפוצים ארעיים. כך כמעט חטפתי זבנג מידו השעירה של מי שישב לפניי, אבל לא בגלל שהסרט מפחיד. נראה שמישהו היה מודע לעקרות של "יעד סופי" ובצעד נואש נתן הוראה להגביר את הווליום. אין שום דבר מפחיד במוות באופן שבו הוא מוצג בסרט, כי הוא לא מיוצג על ידי בני אדם. תקראו לי אסקפיסט, אבל אם אף אחד לא רוצה להרוג אותי, אז אני די רגוע. הווליום החזק יכול להבהיל אותי מדי פעם, אבל זו אינה אימה.
במידה והביקורת לא היתה ברורה דיה כדי למנוע מכם ללכת לראות את הסרט, אסכם במילים שאמרתי לזאת שישבה לשמאלי: "יש לך מזל שאני פה".
מוות
19.12.2000 / 10:35