כושי צעצוע

הניסיון לייצר Fאנק-היפ-הופ ישראלי, ולשלב אותו עם טקסטים תוכחתיים, ראוי למידה של הערכה. במיוחד כשהטקסטים מסרבים להניף את דגל הכלום שמוקי בן מוקון כה מיטיב לאוחזו, ועומדים מן העבר השני של נהר הפאשיזם הפופולרי בו סאבלימינל וחבורתו נוהגים להתצ'חצ'ח. וזה לא שהטקסטים כל כך מבריקים או חדים, זה פשוט שאף אחד לא ממש חושב להתקרב לשם בסצינת אלבומי חברות התקליטים ובסצינת ההיפ הופ המקומית-ממוסדת הדי משעממת. בכלל, אני לא מבין איך בדיוק חיים שמאלנים בירושלים.

יוסי פיין הפיק את "לזוז", האלבום השני של הדג נחש, והביא במעטפת חמה מחבקת. "פראיירים" הוא שיר לא רע, למעשה הטוב בדיסק, ובקטע של העברת אינפורמציה נספר כי ברי סחרוף מתארח באופן די הזוי לשני טראקים. אולם ראוי שאשתף בתחושה – יש איזושהי בעיה באלבומים בהם אני הכי אוהב את הקטעים האינסטרומנטליים.

כל הקטע בלהקות גרוב זה שאם הגרוב לא עובד, אז הגרוב לא פועל. ובאותו שוונג אפשר להגיד שאם משהו קטן לא מתפקד, אז הכל צולע. להדג נחש יש הרבה כישרון וכוונות, אבל היא לובשת, באופן טבעי, את דמותו של המנהיג שלה, שאנן סטריט. עם הבחורצי'ק הזה, למרות חולצות הכדורגל והשם, אני לא מצליח להתחבר. לפחות לא לסחיפה. אני לא רוצה להכעיס יותר מדי, אבל אולי כדאי ששאנן יהיה קצת יותר כועס או משהו, כי בינתיים החמידות שלו מפריעה לזרימה. ואם הוא לא יכול להיות כועס, אולי שינסה להתלבש על קצת אובר-דוז של ויאגרה. זקפת יתר תמיד יכולה לעזור לFאנק בנסיגה. למקד אותך למקום שכואב במקום להתקשקש על להטוטי מלעיל-מלרע של סלנגים מהשנה שעברה שנשמעים רע.

הווייב הירושלמי הזה, כאמור, מצליח להתארגן לכמה נקודות חיוביות למדי בדיסק. כשדי.ג'יי גיא מר זונח את הבלעדיות של הפטיפונים ונותן קצת באמ.סי, למשל, זה נשמע נחמד. יש הרי להקה מאחורה, ויש הפקה. אבל יש גם בעייתיות לא קטנה וכמה נפילות שהורסות. נונשלנט כושל זה לא יותר רע מעצירות, אבל אולי עדיף שאפסיק עכשיו עם הכיוון הזה. וייתכן שכדאי שהדג נחש ייקחו את המספר של אמ.סי פיוצ'ר.


"לזוז", הדג נחש, לבנטיני