המסרס מסורס פטור

בהרצאה שנערכה לרגל צאת ספר התרגומים החדש של פרויד אמר סלבוי ז'יז'ק (בתרגום חופשי): אל תשאל מה בתורתו של פרויד רלוונטי לחיינו היום, אלה שאל מה בחיינו היום עוד רלוונטי לתורתו. במילים אחרות – איך אנחנו היינו נראים היום מבעד לעיניו של פרויד.

ואכן, עשוי הקורא לתמוה על הרלוונטיות של תורת הפסיכואנליטיקאי המזוקן מתחילת המאה הקודמת (מלבד הדמיון הפיזי המרשים לעמרם מצנע) להווה שלנו. כאשר מבעד לשורות כתביו של פרויד צצה ועולה הנוכחות ההיסטורית בדמות ילדים המאוימים בסירוס מצד מטפלותיהם, ונשים שמאמינות בליל כלולותיהן שבעלן השתין לתוכן, נראה העולם שפרויד מתאר רחוק מעולמנו העכשווי.

אך האם זה באמת כך? אלה שנוהגים להכריז היום על מה שקרוי "החזרה לפרויד" טוענים את ההפך. כתביו היו ונשארו רלוונטיים, אלא שהלא מודע, ההדחקה וההכחשה - מאז שהוצפו על ידי פרויד אל המודע - מצאו לעצמם דרכים חדשות ומפותלות לביטוי. לכן, אם לאמץ את המלצתו של ז'יז'ק – אין לקרוא את הכתבים האלה כפשוטם, אלא מתוך עמדה בקורתית ומתפלמסת. יותר מזאת, אוסיף, נראה שאין מסוכן (ומסכן) מן הקורא הנאיבי והפסיבי, שמקבל כל משפט כתורה מסיני, עשוי להזדהות לחלוטין עם כל סימפטום ולהכריז על עצמו מדי חמש דקות כאקטיבי, פסיבי, אנאלי, פטישיסט ופרנואיד.

קריאה זהירה חשובה גם מפני שכתבי פרויד אינם חפים מטעויות, ובקובץ החדש, "מיניות ואהבה" (עם עובד), אפשר לראות איך אפילו פרויד יודע זאת וחושף באצילות את שינוי עמדותיו לאורך הדרך. אצילות זו בולטת במיוחד לאור היהירות שנוהגים לרוב לזקוף לגנותו של פרויד, ולאור העובדה שבין גיבורי תרבותנו הנאצלים קשה למצוא אחד שיודה כך בשגיאותיו. אין בפגמים שבתורתו כדי לפסול אותה, פרויד עשה מעשה נדיר - נשא על גבו לידה ופיתוח של דיסציפלינה שלמה, והיה זה רק מעורר חשד אם היה עושה זאת באופן מושלם. כך גם יש להתייחס בעירבון מוגבל למה שנראה כשוביניזם של פרויד ("...רמת המוסריות הנורמלית אצל האשה שונה") ולהתייחס יותר אל הגילויים שלו בחקר המיניות הנשית.

הקריאה בכתבי פרויד היא חוויה במלוא מובן המילה. כאשר מדובר במה שלעתים מכונה "מדע הסובייקט" אין מנוס מלהיזרק אל מחשבותיך כל כמה שורות, לשאול על עצמך ולערוך השוואות - האם גם אני התאהבתי באמא ואחר כך באבא? האם וכיצד ביטאתי את היחס המיוחד שמעניקים תינוקות לצואה? ועוד כהנה וכהנה. בניגוד לנטייתה הרגילה של כתיבה תיאורטית, כובד הראש אינו נחוץ כאן כל הזמן. לא חסרות אצל פרויד השוואות ומשלים חמודים וסיפורים משעשעים על זאטוטים, פסיכים וסתם אנשים. בקיצור - הספר "מיניות ואהבה" מספק, מלבד נדבך חשוב בקורפוס הפרוידיאני העברי, חגיגה ששום ספריה ביתית אינה שלמה בלעדיה.

כאן ראוי לציין גם שמדובר בכתבים חשובים בנושאי מיניות, שסוף-סוף, באיחור מוגזם, מצאו את דרכם אל הקורא העברי. כלולים כאן כמה תיקונים להטעיות שעברו אלינו בטעות מהתרגום לאנגלית - למשל מסתבר שהמושגים איד, אגו וסופר-אגו בכלל לא קיימים במקור הגרמני. המאמרים בקובץ מסודרים על פי סדר כרונולוגי, מה שמאפשר לקורא הצצה אל האופן שבו התפתחו המושגים הפרוידיאניים מחיתוליהם לבגרותם; מושגים שכבר הוטמעו בלשוננו בלי שנדע לעמוד על כל עומקם.

למרות ההספדים, נראה אכן כי פרויד עדיין חי בקרבנו - הרי הקולגות שהוא מאזכר לאורך כתביו הם, עבור רובנו, שמות ריקים, בעוד פרויד, תסביך אדיפוס, חרדת סירוס והדומיננטיות של המיניות הם היום (וכאן תרשו לי בדיחה פסיכואנליטית קטנה) עניינים שכל ילד בן שלוש מכיר.

אז אם פרויד כל כך חכם, מיוחד, מעמיק ורלוונטי, איך זה שהעולם הפוסט-פרוידיאני שלנו נשאר כל כך מסריח? אולי מפני שהניסיון להקל ולחקור את התסביכים האנושיים, סופו בטרגדיה (כמו שאנחנו יודעים שקרה בסופו של דבר גם לאדיפוס המסכן), ואולי מפני שבעצם לא ממש הפנמנו את מה שהיה לו להגיד. אחרי הכל, נראה שאם קצת יותר אנשים היו עסוקים בכתיבת מסות בשם "תרומות לדיון על האוננות" במקום לאונן על סקאדים וטילי חץ, העולם שלנו היה מקום הרבה יותר שמח, לחיות ולמות בו.