הכי מביש – הכי פטיש!

תמיד אפשר לסמוך על הגייז, שאם מסתובבת איזו מתודה דכאנית במיוחד בשטח, הם כבר ייקחו אותה אל הקצה המגוחך, המופלא והבלתי אפשרי. היוזמה לשלוף את "תהליך בחירת הפרחה האולטימטיבית" מידיהן ההגמוניות של הפרחות ולהעביר אותו לידיהן הסמי-מסוקסות והכמהות לשוויון-הזדמנויות של הכוסונים היא היוזמה של גדי ששון, עורך "הזמן הורוד" והיא החלה כבר בשנה שעברה. הפעם זו כבר מסורת, מספרת לילה קרי, מנחת האירוע העלק חתרני אבל הלגמרי שוק בשר. עזבתי ארבעה פרקים חוזרים ברצף של "הכי גאים שיש" כדי לשהות במחיצתם של כאלפיים איש שמתים להיות בבבילון, כמו בבילון, טיפטיפה דומים לבבילון, שבלבם רותחת השאלה הקריטית - מי ישחק בתפקיד בריאן קיני.

האירוע התחיל בהופעה של ארבע בנות סקסטה (הוא לא יבוא, סינדרלה) שמוכיחות א. שכולם, אבל כולם, מרימים קרייירות גוססות ומתקמבקים אצל הגייז וב. שיש נשים שנראות כמו דראגס. זה מדגים את האופן בו החיקוי קודם למציאות בכלל, ואת קדימות הסימולקרה בפרט. אם תעשו ניתוח טקסט למילות השיר תגלו שיש לכם ביד מבוא לפוסטמודרניזם בשירה העברית במכללה אלמונית.

המתחרים עולים לבמה בחלוקים לבנים קצרצרים, לצלילי המוזיקה של רוקי ועושים תנועות של התאגרפות. טוב, הם גברים בסיטואציית תחרות, והם מחויבים לרוח ספורטיבית. אחר כך הם עולים בתחתונים ועושים פרופיל-חזית-פרופיל. יש להם מה ללמוד מהפט-פונג בבנגקוק. יש שם כמה שנראים כאילו אם אין להם במה אין להם חיים, כאילו בפנאי שיש להם בין שואו לשואו הם מספרים לחבר'ה איך היה השואו. יש גם שניים-שלושה שנראים כאילו הם מתחרטים על כל העניין. רובם נראים כמו גרסאות שונות של מפוחדים אך חולים על עצמם.

על מסכים גדולים אפשר לראות צילומי תקריב שלהם. ושוב צצות שאלות פוסטמודרניות טורדניות - האם האירוע הוא מציאות או ייצוג של מציאות? האם הוא אחד או ריבוי בו זמני? האם הוא סיפור הצלחה אחדותי של אנטי-גיבור ששיחק אותה (רוקי), או שהוא 12 פרגמנטים על אודות התפוררותו הבלתי נמנעת של עקרון אחדות הזמן, המקום, העלילה, חיקוי של חיקוי, טרנסגרסיה מוחלטת. אבל זה כבד מדי לדום בארבע בבוקר ואני לא מתעקשת על תשובות, אלא מתמקדת בשלב הראיון האישי.

"מה התכונה הבולטת אצלך?" שואלת מיס קרי את מועמד מספר 1. "אני חושב שאני בן שלושים והמסר שלי הוא שגם אחרי שלושים אפשר להיראות ולהרגיש טוב". "מה סוד היופי שלך?" ומועמד מס' 2 עונה: "אני חושב שהיופי הפנימי". "באילו תגובות נתקלת לגבי ההשתתפות בתחרות, ואיך הגבת?", "חבר העיר לי שיש לי קמטים מתחת לעיניים", מספר מועמד מס' 6, "וכדאי שאני אשים קרם, אבל לא שמתי". "איזה תחום תרצה לקדם אם תזכה, וכיצד?" ומועמד 11 עונה: "אם אני זוכה - כולם למסיבה אצלי". והיה גם מי שהבטיח לקחת לטוסקנה את אמא ואבא. אם זה לא קץ ההיסטוריה והשתלטותו של ההווה האבסולוטי וחסר הבושה, אני לא יודעת מה כן.

אז ככה: "חביב הקהל" הוא ארז סלע (כרטיס יחיד לפריז), סגן שני: ערן ישראלי (כרטיס יחיד לאמסטרדם), סגן ראשון: שחר רבן (מנוי שנתי למכון כושר) והזוכה הוא חי בן שושן (חופשה זוגית + רכב בטירה חלומית בטוסקנה). בהקשר האסקפיסטי בו מתחוללת התחרות, אך הגיוני שהפרס יהיה הזדמנות לצאת מכאן.