מחר (שני) יציינו בארצות הברית את יום מרטין לותר קינג. במסגרת זאת, יצאו השבוע שני סרטים חדשים העוסקים בהיסטוריה שחורה - "MLK/FBI", דוקו עשוי היטב שעלה כאן בצורה וירטואלית, ולבטח יוקרן בפסטיבל ישראלי כלשהו בהמשך השנה; ו"לילה אחד במיאמי", שעלה ברחבי אמזון פריים וידאו ברחבי העולם וזמין גם בישראל.
הסרט, עבודת הביכורים כבמאית של השחקנית רג'ינה קינג, לא עוסק ישירות במרטין לותר קינג אלא במי שהיה בר הפלוגתא שלו - מלקולם אקס.
את התסריט כתב קמפ פאוארס, על בסיס מחזה מצליח שלו, והוא משתייך לתת-ז'אנר נדיר למדי: יצירות ספקולטיביות הלוקחות דמויות איקוניות, וממציאות שיחות שמעולם לא ניהלו. כזה למשל היה "Two of Us", סרט טלוויזיה שנעשה ב-2000 וניסה לדמיין איך היתה נראית שיחה בין פול מקרטני וג'ון לנון ב-1976.
כאן, כמשתמע משם הסרט, השיחה הזו מתנהלת בחדר מלון במיאמי ב-1964, ומתנהלת בין ארבעה אייקונים שחורים העומדים בפני נקודת מפנה בחייהם: קסיוס קליי, רגע לאחר שזכה במפתיע באליפות העולם באיגרוף ורגע לפני שיתאסלם וישנה את שמו למוחמד עלי; מלקולם אקס, רגע לפני שיעזוב את ארגון "אומת האסלאם" בשל מה שראה כהקצנת יתר שלו, ושנה לפני שיירצח; הזמר סם קוק, מעט לפני שיוציא את השיר הפוליטי הראשון שלו, ואחד מלהיטיו הזכורים ביותר, "A Change Is Gonna Come"; ושחקן הפוטבול ג'ים בראון (היחיד מבין אלה שעדיין בחיים), שתכף יפרוש מספורט כדי להקדיש את זמנו לפיתוח קריירה קולנועית.
זה לא סרט שקל להיסחף בו. הקצב שלו נינוח, האקספוזיציה שלו איטית ורק לאחר יותר מחצי שעה, הדרמה האמיתית מתחילה. גם אז, היא מתבסס בעיקר על שלושה אלמנטים: דיבורים, דיבורים ודיבורים. את הבכורה העולמית שלו ערך "לילה אחד במיאמי", בפסטיבל ונציה, שם צפיתי בו לראשונה, והיה לי קשה איתו. רק בצפייה הנוספת, בשירות הסטרימינג, יכולתי להעריך את האלמנטים המעניינים הרבים שיש בו.
הנקודה המעניינת הראשונה היא הייצוג של ארבעת הגיבורים. קסיוס קליי/מוחמד עלי היה אחד הספורטאים החזקים והיהירים בכל הזמנים; מלקולם אקס התקבע בתודעה הציבורית כמנהיג כריזמטי ומיליטנטי; ג'ים בראון הצטיין בספורט קשוח כמו פוטבול ואז כיכב בסרטי פעולה למיניהם; וסם קוק היה אליל מוזיקלי - אבל כולם מוצגים כאן כלא יותר מאשר גברים רגישים, שבריריים ופגיעים, ולולא היינו מכירים את המטען ההיסטורי שלהם, אולי אף היינו סבורים שהם סתם אנשים מן היישוב.
מלקולם אקס הוא דמות קונטרוברסלית בהרבה מאשר מרטין לותר קינג, אך כאן מוצג באופן אוהד, אמפטי ונורמטיבי, מה שנכון גם לגבי התיאור של אמונתו האיסלמית. בכלל, "לילה אחד במיאמי" ניצב כאחד הייצוגים החיוביים ביותר של שחורים מוסלמים שראינו עד כה בתרבות האמריקאית.
הסרט יוצא דופן גם בשל עצם העובדה שהוא משליך לקלחת דמויות מתחומים שונים: הוגה דעות ומנהיג אזרחי, מוזיקאי ושני ספורטאים שהם הרבה יותר מזה. רק לעתים נדירות אנחנו זוכים לראות בקולנוע ערבוב כזה של העולמות האינטלקטואליים, הפוליטיים, הבידוריים והספורטיביים.
הדיאלוגים נוגעים בממשק שבין התחומים האלה. כך, למשל, במה שהוא בעיני הרגע הכי יפה בסרט, מלקולם אקס משמיע לסם קוק את "Blowin' in the Wind" של בוב דילן ותוהה באוזניו הנעלבות איך זה שדווקא מוזיקאי לבן אחראי לשיר המחאה של התקופה, בשעה שאמן שחור שכמותו מתמקד במוזיקה מתקתקה יותר ולא רלוונטית.
דילן מוזכר בשמו בלבד. לא רואים אותו בסרט, שבאופן חריג לתולדותיה של הוליווד, כמעט ואין בו דמויות לבנות. הדמויות שחורות והשיח הוא שחור: כיצד הקהילה השחורה היתה צריכה להגיב למותו של ג'ון קנדי? האם העובדה שגוון עורו של מלקום אקס בהיר יחסית משפיעה על העמדות שלו והופכות אותן לתוקפניות יותר מתוך רצון להוכיח את עצמו לאחיו השחורים? ובכלל, בתוך הסיטואציה הכל כך מורכבת באמריקה של שנות השישים, מה גבר שחור ומצליח צריך להגיד ולעשות?
אף שהדיאלוגים כולם ספקולטיביים, הם נשמעים אמינים ומשוכנעים לחלוטין. התסריטאי קמפ פאוארס היה שותף השנה גם לכתיבת התסריט הנפלא של "נשמה" ומסתמן כאחד הכותבים הכי טובים שיש כרגע בהוליווד. רג'ינה קינג, כבר בסרטה הארוך הראשון כבמאית, עושה עבודה טובה, עם כמה טאצ'ים קולנועיים שמוציאים מדי פעם את העיבוד למחזה מן המחוזות התיאטרליים, ומצטיינת בליהוק ובתצוגות המשחק.
ארבעת השחקנים הראשיים מנוסים, אך לא מוכרים במיוחד, וכולם מעולים. בולטים במיוחד קינגסלי בן-אדיר הבריטי, שמוקדם השנה גילם את אובמה במיני-סדרה "The Comey Rule", וכאן מגלם את מלקולם אקס, ולסלי אודום ג'וניור, המוכר מ"המילטון", שכאן נכנס לעורו של סם קוק. שניהם מיטיבים להציג את הדמויות כקשת של רגשות - מגאווה עצמית ועד פאסיב אגרסיב.
כל זה הספיק לתקשורת האמריקאית כדי לגמור את ההלל על הסרט, וכהרגלה - להגזים קצת, מסיבות שלא צריך להסביר. נוסף לכך, הוא מסומן כאחד הפייבוריטים לאוסקר - מועמדויות בכל הקטגוריות המרכזיות (חוץ מהשחקנית הראשית, כי אין כאן דמויות נשים), הן כבר עניין ודאי.
למרות כל זה, סביר להניח שבימים עברו, הסרט בכלל לא היה מגיע לארץ - כפי שקרה לפני כמה שנים ל"גדרות", עיבוד קולנועי נוסף עתיר שבחים ופרסים למחזה על היסטוריה ותרבות שחורה. בזכות עידן הסטרימינג, הוא מונח לפתחנו חם מהתנור, ובכל זאת אפשר להאמין שלא יותר מדי ישראלים יצפו בו.
הדבר נובע משתי סיבות: נתח השוק של שירות הסטרימינג של אמזון נמוך יחסית בישראל, בטח יחסית לנטפליקס, והם לא משקיעים כאן בקידום התכנים שלהם, אפילו לא פרויקט דגל כזה. נוסף לכך, הקהל הישראלי לא נוטה לגלות עניין מיוחד בהיסטוריה של הקהילה השחורה בארצות הברית.
כך שהלהיט האמריקאי המדובר עלול ללכת כאן לאיבוד, וחבל שכך. נכון, אם יש סרט שראוי להדביק לו את הכינוי המאוס "חופר", הרי שזה המקרה. אך עם קצת אורך רוח, מגלים כאן יצירה יפה ולא טריוויאלית, המעלה לדיון שלל שאלות רלוונטיות ואוניברסליות: לא צריך להיות גבר שחור בארצות הברית של שנות השישים כדי לשאול את עצמך מה תפקידך בחברה ומה הדבר הנכון לעשות. התשובות, כמו שמזמר בוב דילן בסרט, נישאות ברוח, אבל דבר אחד בטוח: מי שלא יצפה ב"לילה אחד במיאמי", שלא יבכה כשהוא לא מזהה את המועמדים בטקס האוסקר הקרוב.