לנטפליקס יש שתי פנים: מצד אחד, זה גוף תוכן שהעניק קורת גג חמה לשלל יצירות משובחות ולעתים אף מאתגרות, שאולי לא היו מוצאות בית אחר בימינו. מצד אחר, יותר מאשר שירות סטרימינג, זו מעין חברת קייטרינג, שמייצרת וקולטת תכנים בכמויות סיטונאיות, ואז מאביסה בהם את הקהל הרעב לתוכן - עוד סרט פה, עוד סדרה שם, כאילו מדובר היה בחמגשיות של שניצל עם פירה על סרט נע.
בשבוע שעבר פרסמו נטפליקס כי הם עומדים להציג השנה לא פחות מ-71 סרטים חדשים - יותר מאחד לכל שבוע. במספרים כאלה, ברור שהכמות באה לעתים על חשבון האיכות, וגם שירות הסטרימינג בעצמו הודה שהוא לא ממהר להתגאות בכל מה שיש תחת ידו. מתוך כל הכמות הזו, הם בחרו להבליט רק 27 תוצרים בטריילר שקידם את הבשורה, וזה מובן: אף גוף תוכן מעולם לא סיפק במהלך שנה אחת עשרות יצירות קולנועיות שעל כל אחת ואחת מהן שווה לכתוב הביתה.
מבין הסרטים שנראה כי נטפליקס פחות מנפנפת בהם, ניצב גם "הטיגריס הלבן", שעולה בה בסוף השבוע ועושה זאת בקול ענות חלושה יחסית - הוא הוזכר בטריילר המדובר לכמה שניות בלבד, ויוצא כעת בלי קמפיין שיווק נוצץ, בלי נוכחות כלשהי בפסטיבלים או בעונת הפרסים, ובלי דיבור מסביבו. זאת, למרות שעל פניו מדובר בפרויקט מסקרן - עיבוד לספרו המצוין בשם זהה של ארווינד אדיגה ההודי, שזכה בפרס המאן בוקר, מן היוקרתיים בעולם הספרות, ותורגם לשפות רבות, כולל לעברית (אצלנו הוא יצא בהוצאת פן/ידיעות ספרים, בתרגומו של יואב כ"ץ).
נוסף לכך, לעיבוד שודך רמין בהראני, במאי אמריקאי מוערך שמוצאו איראני, והוא מן היחידים בקולנוע האמריקאי שטרחו והקפידו לעסוק בשני העשורים האחרונים בסוגיות של מצוקה כלכלית-חברתיות. הליהוק כולל בין השאר את פריאנקה צ'ופרה, מיס עולם לשנת 2000 ומן הכוכבות הגדולות בהודו, ואת ראג'קאמור ראו, גם הוא מן השחקנים המפורסמים במדינה. לאור כל זה, ברור שהציפיות היו גבוהות: אפשר היה לקוות שהתוצאה לא תהיה "עוד סרט של נטפליקס", אלא סרט האיכות ההודי הראשון שלהם.
למרבה הצער, האמת הפוכה: "הטיגריס הלבן" מוכיח שאם מעלים למדף 71 תוצרים קולנועיים, בהכרח רבים מהם יהיו בינוניים, וממחיש שוב אמת נושנה - בדרך כלל, ספרים נפלאים יהפכו לסרטים פושרים.
קצרה היריעה מלפרט את כל הפגמים של הסרט. נתחיל מהחלק הקל. העיבוד הקולנועי שומר על הבסיס העלילתי של הספר - סיפורו של צעיר הודי, בן לאחת הקאסטות המושפלות במדינה, שבשל כישוריו הנדירים זוכה לכינוי "הטיגריס הלבן", כשם אחת החיות הנדירות בנמצא. הוא הופך לנהג הצמוד של אחד מעשירי הארץ, ובזכות אותם כישורים ייחודים, לומד אט-אט להביס את החזקים ממנו בכלים שלהם ולהשתחרר מן הכלא החברתי שלתוכו נולד.
הספר הוא קלאסיקה מודרנית: יצירה ספרותית מבריקה, סוחפת ומטלטלת, שמשכילה לחשוף את תחלואיה העמוקים והיומיומיים של החברה ההודית המעמדית, המושחתת וחסרת הרחמים, ובצד זאת גם תובנות אוניברסליות ומטלטלות גם כן על המין האנושי. הוא מספק לנו חווית קריאה סוחפת, שכן קשה להניח אותו מהיד, וגם מעמיד אותנו בפני אתגר מוסרי, שכן קשה שלא לחבב את הגיבור ולהזדהות עמו, על אף שכבר מלכתחילה מתחוור לנו איזה מעשים איומים ביצע.
בסרט אין דבר מכל זה. את הגיבור מגלם אדארש גוראב, שזה אחד מתפקידיו הגדולים הראשונים, ובמחילה, הוא ליהוק לא מוצלח שאין בו שמץ מן הכריזמה הייחודית של הדמות הספרותית. גם שאר השחקנים, למשל ראו בתפקידו של בעל ההון, מתקשים להביא לידי ביטוי את האופי של הדמויות. בספר יש להן ממד אמביוולנטי, אבל העיבוד הקולנועי כל כך גס, שאין בו מקום למורכבות שכזו.
ומנגד, חסר בסרט משהו אחר: הספר מצליח לטלטל גם בזכות העובדה שיש בו תיאורים גרפיים וחסרי פשרות של האלימות שהודו הראשונה מפעילה נגד הודו השנייה, ושל העליבות בה חיים בה מי שלא נולדו נכון. הגרסה הקולנועית, אולי בניסיון לקרוץ לקהל רחב ככל האפשר, לא הולכת מספיק רחוק בכל הקשור לייצוג של הברוטליות והאומללות, ורוב הזמן מתקשה להמחיש את הביקורת החברתית של המקור.
את הספר אנחנו חווים דרך מספר בגוף ראשון, והסרט מיישר איתו קו ומשתמש בקריינות של הגיבור, אך הוא מציג את התובנות הפילוסופיות המרתקות שלו בצורה שמוציאה מהן את כל העוקץ. יש בו גם דברים שלא היו במקור: זוגתו של איל ההון, בגילומה של צ'ופרה, זוכה ברוח הימים לנפח עלילתי גדול בהרבה מאשר בגרסה הספרותית, אבל זה נעשה בצורה מאולצת ולא משכנעת. גם סצינות אחרות שנוספו אינן מוצלחות, ולעומת זאת הרבה קטעים משמעותיים מן הרומן נחתכו החוצה, וחבל שכך.
כל זה נכתב מתוך הערצה עמוקה לספר, וזו לא פוזיציה בריאה: מעריצים כמעט תמיד מתאכזבים מן העיבודים ליצירות האהובות עליהם. אך דומני שגם אובייקטיבית, "הטיגריס הלבן" הוא סרט ברמה נמוכה: תצוגות המשחק איומות, לבימוי ולעריכה אין טון וקצב ברורים והצפייה מייגעת ולא נעימה. חמור מכך - את הרומן הגדירו כמעין אנטי-תזה למלוקקות המצועצעת של "נער החידות ממומבאי", אבל העיבוד הזה לא נראה כמו תמונת נגטיב של הסרט זוכה האוסקר, אלא כמו חיקוי כושל שלו.
רמין בהארני קנה לעצמו שם כמי שמביים סרטים ריאליסטיים מחוספסים, מהסוג שנפוץ באירופה יותר מאשר בארצות הברית. "הטיגריס הלבן" הוא אולי הפרויקט הכי מסחרי שלו עד כה, והמעבר לא צלח - לא המעבר של הבמאי לסגנון העשייה הזה, ולא המעבר של הספר אל המסכים. בהמתנה לשבעים הסרטים האחרים של נטפליקס, מומלץ להסתפק בינתיים בגרסה הספרותית.