"פקיד". מילה קצרה, ארבע אותיות בסך הכול, שכולה נוטפת בוז ולעג. מפופטיץ, הביורוקרט הטרחן והמתיש מזהו זה, דרך יואכים סטוף, השוויצרי העגמומי מ"יומן הפקיד", הקומיקס המצחיק-עצוב של דודו גבע, ועד שאול מרידור וקרן טרנר-אייל - פקיד הוא איש קטן ואפור, אחד שאוהב את כוס התה שלו בדיוק באותה נקודה על השולחן ודופק בעוצמה מוגזמת עם אחת מחותמות הגומי שמונחות ליד המסמכים. זהו פקיד, סמרטוט חסר שם שכל תפקידו הוא לזרז הליכים. או לעכב אותם, תלוי איך מסתכלים על זה. בכלל, "פקיד" זו מילה אמורפית כמו "מקבלי ההחלטות". לא באמת עומד אדם אמיתי מאחוריה.
התמונות הראשונות ב"עובדה" (קשת 12) ששודרה אתמול היו של מרידור בכדורגל - תחילה משחק עם החברים, אחר כך מתועד במשחק של בית"ר. הכי עממי שיש. טרנר-אייל ברגעי פנאי במושב עם ילדיה. הכי אימהית שיש. זו הייתה בחירה מודעת ומכוונת. ברגע אחד שמטו העורכים את הקרקע מתחת לתדמית ה"פקיד" שהודבקה לשניים. לא פקידים, אלא אנשים כמוני וכמוכם - מחייכים, עצובים, מזילים דמעה, אפילו נעלבים. הרי עלבון היא התכונה הכי לא פקידותית בעולם. מתי לאחרונה שמעתם מפקיד את הביטוי "נשמתי עמוק" או "נפגעתי"? האם בכלל רשאי אדם לעבוד במשרד ממשלתי, ועוד כזה שהכי קרוב לאנשים שמנהלים את המדינה, אם הוא מחזיק בתכונה הזאת?
מכאן כבר רצה התכנית עם הנראטיב שעוצב לה. קל היה להאמין גם למרידור וגם לטרנר-אייל. קל עוד יותר היה לקנות את הכאב שלהם ולחוש רעד קל כשמרידור זרק את המשפט "ככה נראות כלכלות בדרך למטה", או כשסיפר איך דרש ממנו השר כץ לשחק עם המספרים. קל היה להזדהות עם טרנר-אייל, לפני ובמיוחד אחרי התגובה המבחילה והפטרונית באופן קיצוני של כץ, אליה עוד נחזור מאוחר יותר. קל היה לראות בהם את הגוד גייז, כשמולם איש כוחני המופעל כבובת מריונטה על ידי ראש הממשלה. הרי תמיד כיף להזדהות עם האנדרדוג, במיוחד אם הוא אנושי.
האמת, כמו תמיד, אינה מוחלטת. כלכלה היא תחום שבו אין מנצחים. לא משנה לאיזה פיתרון תגיע, מישהו ייפגע. יצא לי להתמודד עם כלכלנים וסטטיסטיקאים בחיי, אלה טיפוסים שיכולים להיות מאוד מעצבנים. מספרים הם כל עולמם והם יעשו הכול כדי להוכיח שהם צודקים על הנקודה העשרונית. ויש גם תכונה שמייחדת את כולם: הם קמצנים. לא בכסף שלהם, יותר גרוע - בכסף שמגיע לכם. מרידור בעצמו אמר שהוא זה שאומר תמיד 'לא'. הוא עצבן הרבה מאוד אנשים בתור הדובון לאלא, כי לכל טיעון "למה כן" הציג את הצד השני. לו מרידור היה מנצח במאבקיו, רבים מאזרחי ישראל היו אולי נמצאים כעת בצרה הרבה יותר גדולה. וטרנר-אייל? היא הייתה באוצר שלושה חודשים. איך אתה יכול לשפוט, לטוב ולרע, אדם שהחזיק במשרתו פחות מ-100 יום?
אז מרידור וטרנר-אייל לא היו מושלמים, ויכול להיות שהם באמת הביאו את הסעיף, מי יודע, אולי אפילו בכדורגל שהוא משחק מרידור הוא מהנבלים האלה שלא יורדים אף פעם להגנה, ועל אף כל אלה ההתייחסות אליהם כאל עבדים נרצעים הייתה פושעת. פקיד במשרה כזאת הוא לא חותמת גומי. הוא אדם שצריך לקבל החלטות ולחרוץ גורלות. האם הוא באמת אמור להיות "שומר סף"? זה כנראה עניין של פרשנות. ועדיין, הוא לא אמור לקבל הנחתות ולהגיש מיד את הלחי השנייה.
הצרה, וזה משהו ששניהם הודו בו בכנות מפתיעה, היא שהם לא הבינו בזמן אמת שהאיש שמצפה שיתיישרו לפיו הוא פקיד בעצמו. לו היה ישראל כץ פועל במרחב אוטונומי, סביר להניח שתגובותיו ומהלכיו היו שונים. הוא היה, כנראה, פחות עצבני, שלא לומר וולגרי בהתייחסותו אל השניים. הוא היה גם מעביר תקציב, אפילו מקשיב לדעתו של מרידור. מסכים או לא מסכים איתה, לפחות היה מקדיש מידה מסוימת של תשומת לב. אבל כץ הוא בדיוק הדמות שציפה מנתיניו: עושה דברו של המאסטר הראשי. פקיד. הוא לא יכול היה להעביר תקציב בגלל הקלף שאדונו החזיק הכי צמוד לחזה (תודה, משפטני כחול לבן, שסידרתם לו את פתח המילוט הזה). חשבו על עצמכם כנושאי משרה. קיבלתם פקודה ואתם אמורים להנחיל אותה למטה. העובדים שתחתיכם עושים שריר, לא תנסו לבעוט אותם החוצה בכל הכוח?
זה לא היה המשדר הכי איכותי או מרגש של "עובדה", אבל עמרי אסנהיים הוא כמו פיצה - גם כשהוא לא בשיאו הוא עדיין טוב. הוא הצליח לחלץ כמה זקיקים שבמציאות אחרת היו מעלים מדינה שלמה על בריקדות. הצרה היא שכל כך התרגלנו, שמשפט כמו "לשחק עם המספרים" של כץ, אולי האמירה הכלכלית, ככל שאכן נאמרה, הכי שערורייתית בהיסטוריה של משרד האוצר, כבר לא מרגש אותנו. כשמיקי זוהר שומע על תקציב של 411 מיליארד שקל ואומר "בוא נעשה 413", בלי להבין או אפילו להתיימר להבין את המשמעות של תוספת של שני מיליארד, כל שנותר לנו הוא לחייך מרגע על עוד מפגן אהבלות בלי לייחס לכך משמעויות נסתרות. משרד האוצר, הקופה הלאומית של מדינת ישראל, משוסע לגזרים וריק מטאלנטים, אבל מבחינתנו זה רק עוד קוריוז שמתקבל בשוויון נפש.
ואולי זאת הייתה הגדולה האמיתית של "עובדה" - לקחת כתבה שבימיו של בנימין נתניהו כשר האוצר לעולם לא הייתה עוברת, ולהציג אותה כאנקדוטה עבשה בימיו של אותו נתניהו כראש הממשלה. הרי אלה החיים שלנו היום, אוסף של אנקדוטות חסרות משמעות, לא?
אנחנו לא מרגישים את הקרקע מבעבעת מתחתינו. השקל עדיין חזק, אנשים קונים מכוניות חדשות, מזמינים חופשות ליום שאחרי הסגר וצובאים על חנויות החשמל בבלאק פריידיי, אבל יכול להיות שכמו ב"מכונת הכסף", יגיע היום ואנחנו ניזכר באותם פקידים שהזהירו אותנו ולא היה מי שיקשיב.
ארגוני הנשים יצאו על השר כץ. תגובתו הייתה גמלונית, גסה ומביכה, אבל אני לא בטוח שנבעה ממקום שוביניסטי. היא כן נארזה בשכבות כבדות של פטרונות, ופטרונות סוחפת איתה המון תופעות לוואי רעילות. הרבה יותר מההתייחסות לחופשות הלידה של טרנר-אייל, בלטה במגעילותה האמירה שלו לפיה הביאה עמו למשרד האוצר "כדי לחנוך אותה". אתה לא חונך אדם שהולך אתך 16 שנה, אתה אמור לסמוך עליו, להטיל עליו משימות ביצועיות, להשאיר אותו כיד ימינך. איני יודע אם טרנר-אייל הייתה ראויה לתפקידה. אני בטוח שכץ לא היה ראוי לה.