הזאבה מוול סטריט: להתאהב בניו יורק דרך העיניים של פראן ליבוביץ ומרטין סקורסזה

אין לה טלפון, מחשב או מכונת כתיבה, אבל היא הפכה להיות אחת הכותבות הבולטות של דורה. ב"נגיד שזאת עיר", הסדרה החדשה על פראן ליבוביץ בנטפליקס, הבמאי מרטין סקורסזה מציג בפנינו סיפור אהבה נדיר בין אדם למקום. התוצאה מתסכלת, אבל קורעת מצחוק

טריילר "פראן ליבוביץ: נגיד שזאת עיר" (נטפליקס)

כל החברים של הרולד ליבוביץ נשלחו לטירונות במחנה "פורט דיקס" הגדול, ממש בחצר האחורית שלהם בניו ג'רזי. זו הייתה תקופת מלחמת העולם השנייה, והצעירים קיבלו צו גיוס. הרולד לא חיכה לצו. יום לאחר שסיים את התיכון הוא התנדב להתגייס. להפתעתו, הוא לא קיבל זימון למחנה הטירונים הקרוב לביתו, אלא נשלח לבסיס עמוק בדרום ארה"ב. בתור יהודי, הנסיעה לדרום הפחידה אותו לא פחות מאשר המלחמה באירופה. אחד מחבריו החדשים לאוהל ניגש אליו והחל למשש את הראש שלו. הרולד שאל אותו מה הוא עושה, והחייל הצעיר ענה לו בתמימות: "אני רוצה להרגיש את הקרניים שלך". הוא לא התבדח, זו הייתה רמת האנטישמיות בדרום ארה"ב. למעשה, תקופת הטירונות בטנסי לא רק הכינה אותו לשירות הצבאי, אלא גם למפגש מול האנטישמיות הנאצית. הוא הוכשר כתותחן טנק, והעביר את רוב שנות המלחמה חשוף בצריח מול קליעים וטילים גרמניים. הוא שרד, רבים מחבריו לנשק לא. הוא החליט לא לספר על זה לאף אחד.

הרולד לא דיבר על ימיו כחייל. כמו גברים רבים מבני דורו, הוא בחר להדחיק את הטראומה ולהמשיך את חייו. הוא חזר לניו ג'רזי, למד בקולג', נישא לרות, ונולדו להם שתי בנות. פראן, הבת הצעירה, נולדה בשנת 1950. מדובר בהגדרה המילונית ל"בומרית", אלא שבימים ההם הייתה למילה קונוטציה טובה. פראן שמעה על המלחמה, היא ידעה שאבא שלה נלחם בה, והיא ניסתה להוציא ממנו סיפורים. הוא סירב לשתף פעולה. הוא היה איש של מילים מועטות. רק בשנה האחרונה לחייו, כשהיה בן 83, הוא התחיל לשתף את פראן בסיפורים מהמלחמה. למעשה, הוא לא הצליח לדבר על שום דבר אחר. שנים על גבי שנים של הדחקה יצאו החוצה בבת אחת. כל הצלקות והכאב שאצר בגופו יצאו ממנו. רק אז פראן הבינה כמה המלחמה ההיא השפיעה גם על החיים שלה, כשהמרד המרכזי של חייה היה להיות זאת שלא מפחדת לדבר על שום דבר. מילים הפכו להיות לא רק הפרנסה שלה, אלא ה"רזון דאטרה", סיבת הקיום שלה.

כמו כל בנות דור הבום, האחיות לבית ליבוביץ חונכו להיות נשים טובות, כשהמשמעות הייתה "רעיות טובות". פראן הייתה תולעת ספרים מגיל צעיר. "ספרים הם יותר טובים מהחיים עצמם", היא נוהגת לומר עד היום. לטענתה, היא הבעלים של כעשרת אלפים ספרים, וזה הרכוש היחיד שיש לה. אמא שלה אמרה לה שאם היא כל כך אוהבת לקרוא, אז כדאי לה להתחתן עם "פרופסור באוניברסיטה". היא אפילו לא חשבה לעודד אותה להפוך לאקדמאית בעצמה. אלה היו ימים אחרים. שנות החמישים בניו ג'רזי.

(תוכן מקודם)

לחצן העזרה הראשונה שמלווה בכל מקום וזמן

לכתבה המלאה
לא הפכה לרעייה טובה (צילום: GettyImages, איבון המסלי)

פראן המשיכה לקרוא בהתלהבות, ובגיל 12 היא קראה ספר על אהבה בין שתי נשים. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הבינה שהתחושות שהיא מרגישה כלפי בנות מינה אינן ייחודיות רק לה. הספרים גרמו לה להבין שהיא לא לבד בעולם. מרד הנעורים שלה התבטא בעיקר בזלזול בלימודים, והיא נזרקה מבית הספר שלה. הוריה עוד ניסו להכריח אותה ללמוד, ורשמו אותה לבית ספר נוצרי לבנות בלבד, אבל גם משם היא גורשה. בגיל 17 הוריה שלחו אותה לגור עם דודה שלה, אחרי חצי שנה היא החליטה להתחיל את החיים שלה בניו יורק. סיפור האהבה בין פראן לניו יורק נמשך כבר יותר מ-50 שנה, ועכשיו הוא גם הופך להיות הסיפור המרכזי באחת מסדרות הדוקו המדוברות והמפתיעות שעלו בשנים האחרונות בנטפליקס: "נגיד שזאת עיר".

בעולם התוכן העשיר בו אנחנו חיים, כשבכל יום בערך קמה או נופלת רשת סטרימינג חדשה, קשה להתלהב מסדרה דוקומנטרית בשבעה חלקים שמלווה אישה נרגנת בת 70 שלא מפסיקה להתלונן על דברים בנאליים כמו העובדה שמוכרים תיקים בחנויות ספרים, אנשים שעוצרים ברחוב כדי להסתכל בטלפון או סתם הקושי בלמצוא דירה. אלא שפראן ליבוביץ היא לא עוד אישה, היא מוסד של מילים, דעות ותבונה. "נגיד שזאת עיר" היא לא רק אחד ממיזמי הדוקו היותר כיפים שסקורסזה עשה (והוא עשה), אלא מדובר בסוג הדברים שמצדיקים את קיומה של נטפליקס בחיינו. קשה להאמין שהסדרה הזאת הייתה מגיעה לקהל ישראלי רחב אלמלא ענקית הסטרימינג הייתה קיימת בישראל.

מרטין סקורסזה, בן 78 בעצמו, כבר עשה סרט על ליבוביץ ב-HBO לפני עשור, וכעת הוא מנצל את שמו ואת העובדה שאף אחד בנטפליקס לא באמת שואל אותו מה הוא עושה עם הכסף שהם שופכים עליו, ויצא פשוט צלם את עצמו מדבר עם חברתו הוותיקה. במקרה הזה, זה יותר ממספיק. תפקידו של הבמאי הדגול בסרט הוא לשאול את ליבוביץ שאלות מנחות, ואז להתמתח בכסא וליהנות מהתשובות הגאוניות שלה. קשה להיזכר ביצירה קולנועית או טלוויזיונית בה אנחנו ממש רואים בצורה ויזואלית כמה היוצר נהנה תוך כדי העשייה. סקורסזה נקרע מצחוק בכל סצנה. הצחוק שלו מתגלגל. אותנטי. ממכר. ליבוביץ באמת מצחיקה אותו, כי היא באמת מצחיקה. קשה שלא להתגלגל בצחוק יחד עם סקורסזה.

מתי בפעם האחרונה ישבתם על הספה בסלון וצפיתם במישהי עונה על שאלות פשוטות כמו "איך היית מגדירה את הלייפסטייל שלך?" ואז פשוט נקרעתם מהתשובה כל כך עד שהייתם צריכים להריץ את הסרטון אחורה כמה רגעים כי הבנתם שמרוב שצחקתם, כנראה שפספסתם את הרגישות והאמת שהייתה בתשובה? לעזאזל, אפילו הדרך שבה היא הולכת ברחובות הקרים של מנהטן קורעת מצחוק, כאשר היא אפילו לא מנסה להסתיר את השנאה האותנטית שלה כלפי שאר האנשים ברחוב, כולל קטע לפנתיאון של שליפת אצבע משולשת כלפי רוכב אופניים חצוף.

פראן ליבוביץ ומרטין סקורסזה בספרייה העירונית בניו יורק (צילום: נטפליקס)

הדוקו משתמש בכמה קטעי ארכיון, כולל ריאיונות של ליבוביץ בעבר לצד קטעים רנדומליים מסרטים ישנים, אך בעיקרו מדובר במונולוגים מתמשכים של ליבוביץ כחלק משיחה עם סקורסזה. השיחות מחולקות בין הפרקים בצורה די גמישה לשבע תמות שונות - כסף, בריאות וספורט, ספרים וכו' - כאשר באופן מובהק סקורסזה לא מנסה לעשות מהעניין סיפור ביוגרפי או פוליטי. הנטייה המינית של ליבוביץ, העובדה שהיא בילתה את כל חייה מאז גיל 18 לבדה או דעותיה הפוליטיות הנחרצות לא מוזכרות בסדרה אלא כלאחר יד. הספר מתבל בסיפורים משנותיה הראשונות של ליבוביץ בעיר כנהגת מונית ומנקה, אך המטרה היא יותר להראות איך התנהלה ניו יורק כעיר בשנות השבעים, ופחות לספר את סיפורה הייחודי של הדוברת. הדעות הנחרצות של ליבוביץ בנושאים הגדולים כמו גזענות, אלימות שוטרים ופמיניזם כמעט שלא עולות בסדרה - בעוד האבחנות שלה לגבי דברים קטנים (למה מייקל ג'ורדן לעולם לא יהיה גדול כמו שייקספיר) מקבלות במה נרחבת. וטוב שכך. זה לא סיפור על אמנית בת 70 שמספרת על 50 שנות פעילותה, אלא על החיבור בין הפילוסופיה הנדירה של אמנית אחת לעיר המדהימה בעולם, ועל השינויים שחלו בה, שרק מישהי עם יכולת ניתוח רנטגניות יכולה לשים לב אליהן.

ג'יימס ג'ויס נהג להגיד שאם דבלין תוחרב במלחמה או אסון טבע, אפשר יהיה לשחזר אותה במדויק דרך התיאורים שלו ב"יוליסס". באופן דומה, אפשר יהיה להשתמש במילים המדוייקות של ליבוביץ ולשחזר את מנהטן. כמו סקורסזה עצמו ב"נהג מונית" ו"שיגעון של לילה", ליבוביץ לא מנסה לייפות את העיר בתיאוריה. מערכת היחסים בינה לבין העיר מורכבת. היא אוהבת את העיר, אבל לא מאוהבת בה. זה הבדל גדול. ניו יורק דרך עיניה של ליבוביץ היא יצור חי, לא עיר. מי שגר בעיר מבין כמה היא מדייקת, גם מי שביקר שם לזמן קצר. האהבה של ליבוביץ לעיר שלה ממכרת, וגם מתסכלת. אולי זאת התקופה המוזרה בה אנחנו חיים, אבל קשה להיזכר ביצירה שעשתה יותר חשק לעזוב הכל, לעלות על מטוס, לקחת את אוטובוס האקספרס מ-JFK לגרנד סנטרל סטיישן, ופשוט לצאת ולבהות בקו הרקיע המפורסם בעולם. קצת סדיסטי להוציא סדרה כזאת דווקא בתקופה בה אי אפשר לטוס לשום מקום. מזל שהיא קורעת מצחוק.

אל תתנו לחזות הנרגנת לבלבל אתכם, מדובר באחת הנשים המצחיקות בעולם. פראן ליבוביץ בניו יורק, פברואר 2020 (צילום: GettyImages, ג'ון למפרסקי)

חשוב להבהיר שאין כאן סיפור אהבה שמעוור את עיני האמן ומציג לצופה מין גרסה נקיה של העיר. זו לא "חברים" שמוכרת לנו גרסה של ניו יורק בה אין שחורים או הומואים ומלצרית מובטלת יכולה לשכור דירה ענקית יחד עם חברה. זו גם לא "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" שמציירת את ניו יורק כמין סיוט מתמשך, רועש ומיזוגני. ליבוביץ מציגה מין גרסה מציאותית של "סיינפלד", עם שילוב אסתטי של סרטי וודי אלן הקלאסיים בקצב שנע בין הסווינג של סינטרה לצ'ארלס מינגוס. אין פלא שהמחשבה הבולטת בצפייה בפראן ליבוביץ היא שמדובר בגרסה הנשית ללארי דיוויד. במובנים רבים, הם הופרדו בלידתם.

בדומה ללארי דיוויד, ליבוביץ סולדת משינויים, זרים, תיירים וחידושים טכנולוגיים. אצל ליבוביץ מדובר כמעט באובססיה. יש לה בדיוק שלושה אמצעים טכנולוגיים: מכונית (אותה היא קנתה בשנות השבעים ולא החליפה מאז), טלוויזיה (לא חכמה) וטלפון נייח. זה נשמע בלתי נתפס שמישהי מתנהלת במאה ה-21 בלי טלפון נייד, אבל באותה מידה זה גם היה מוזר בשנות ה-70 שמישהי שמתפרנסת מכתיבה לא משתמשת במכונת כתיבה. מאז ומתמיד היא כתבה עם דף ועט, כאשר בימינו היא משלמת לאנשים שיתמללו את כתב היד שלה לגרסה דיגיטלית. שני הספרים שלה שפורסמו בשנות ה-70 היו אסופה של מאמרים הומוריסטיים והפכו לרבי מכר, אלא שמאז היא התפרסמה בעיקר בזכות מחסום הכתיבה שלה. הכתיבה שלה איטית, מאוד. היא לא מאמינה בעריכה או שכתובים. כשלבסוף היא לוקחת דף וכותבת משפט, הוא חייב להיות מדויק, בלי שום שינויים. זאת כנראה הסיבה שהיא מעולם לא פרסמה את הספר עליו היא עובדת כבר מעל ל-40 שנה.

לפני תחילת הצילומים סקורסזה וליבוביץ הסכימו על שני תנאים: לא מצלמים בקיץ ולא יוצאים מחוץ למנהטן. סקורסזה לא עמד בכלל השני. הבמאי הציע שהם יצלמו חלק מהשיחות ביניהם במודל הפנורמי של ניו יורק שמוצג באופן קבוע במוזיאון בקווינס. ליבוביץ זעמה. "מבחינתי לנסוע לקווינס זה כמו לנסוע לאפגניסטן", היא אמרה, אך לבסוף נכנעה להפצרותיו של סקורסזה. ליבוביץ ביקרה במודל הפנורמי כילדה בת 14, כשהוא היה חלק מהביתן המקומי בתערוכה העולמית של ניו יורק. התערוכה, כמו המוזיאון היום, הם חלק מהפארק הגדול שנבנה על גדות נהר הפלאשינג ב-1939. המיקום נתן לו את הכינוי המוכר שלו "פלאשינג מדוז", אבל השם הרשמי שלו היה ונותר "קורונה פארק". בצער רב, זה האזכור היחיד של המילה "קורונה" בהקשר של הסדרה, מכיוון שהיא צולמה עוד לפני התפרצות המגפה.

בריאיונות שהיא ערכה לקראת יציאת הסרט היא התייחסה למגפה שהכתה בצורה קשה במיוחד בניו יורק. בצורה הומוריסטית היא הסבירה שבתור בנאדם שממילא אוהב לשבת בבית ולקרוא ספרים, המגפה לא השפיעה עליה יותר מדי - אך גם הקדימה לנבא את נפילתו של טראמפ בעקבות המגפה. "באייטיז היו גברים בארון שניסו להסתיר את זה שהם הומואים, אבל אי אפשר היה להסתיר את זה שהם גוססים מאיידס", היא ערכה השוואה שמעטים יכולים להרשות לעצמם לעשות, "באותה מידה המטומטמים שמצביעים לטראמפ מתלהבים מהגזענות שלו, בזמן שהם יכולים להתעלם מהחינוך הגרוע שהילדים שלהם מקבלים ומהעובדה שאין להם כסף לביטוח בריאות - אבל הם לא יכולים להתעלם מזה שאבא שלהם מת מקורונה". כאישה שמתייחסת בכובד ראש למילים, יש משהו אחד שהיא סירבה לעשות, וזה להתייחס לטיפול במגפה כ"מלחמה". הילדה מניו ג'רזי שגדלה עם אבא שהדחיק את כאבי המלחמה לאורך כל חייו לא שכחה מה המשמעות של המילה הזאת, ועד היום היא מסרבת להשתמש במילה "מלחמה" באופן מטאפורי. נותר רק לקוות שסקורסזה כבר עובד על החלק השלישי בטרילוגיה עם ליבוביץ. העולם צריך עוד יצירות כאלה, בטח עכשיו, כשהדרך היחידה לראות את ניו יורק היא דרך הטלוויזיה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully