אנושיות בספירות
כשקוראים שמות, טועים בשמות. בספירות - הבדיקות השמיות של הפלוגה - טועים המפקדים בשמות של כולם, ללא אפליה. את ג'רמי הופכים לג'וראמי, את דחלאן לדרולון, את חוטוילי לחורתובלי. הכי מעליב (כך דרור, שאת שמו מעוותת המ"מ כבר שלושה חודשים מבוימל לבומייל). כשמתקנים את המפקדים, הם אומרים "לא חשוב". מה לא חשוב, יא מניאקים. ואותי, את צמרת שימרי, הפכו לדמרת שימרי, והטעות נמצאת במחשב, כך שכל רשימה שמית חדשה מדפיסה ומנציחה את שמי החדש מחדש, דיו על נייר.
ארבע פעמים ביום אנוס אני לתקן מחדש את המפקד ואת שמי:
"דמרת שימרי (נמצא)?".
"כן המפקד, צמרת המפקד".
עד שסוף סוף, בסוף השבוע האחרון, הבינו המפקדים את הטעות ושינו את שמי, ומעכשיו במסדרים קוראים לי "דמרת צמרת".
אנושיות באוהל
ובלילה באוהל, מפגשים - סרבנים מול שאר תושבי כלא 4. מתווכחים על:
אלוהים או קופים
ערבים בעד ונגד
הומואים טוב ורע
לסביות טוב (מוסכם על כולם)
לכבות או להדליק את האור
לפתוח ולסגור את יריעות האוהל
והצדק בצד שלנו.
בלילה באוהל מתאמנים ב:
להתווכח בלי להתרגז, בלי להרגיז
לקבל חוסר הסכמה ולעמוד מולו
להסביר אידיאולוגיה במילים פשוטות ברורות לכל אדם, ולכל רמה של עברית
במקום "הצבא הוא לא מוסרי" הצבא עושה דברים לא טובים
לא להשתמש במילה מיליטריזם
לא להשתמש במילה לגיטימציה
לא לדבר על "פלסטינים" ועל "ערביי ישראל" אלא פשוט על "ערבים"
וגם - להגיד "אחי" כסמן ל"אני ואתה באותו הצד" או "אני לא רוצה לריב איתך"
להיות בוטה אם בוטים איתך "לך תזדיין" ו"סתום ת'פה" כרפליקות אופציונליות בוויכוח
ובעיקר: להסתדר עם אנשים כשהם עצבנים ולהסתדר עם אנשים כשהם כועסים, ובלילה ובבוקר וכשאור וכשחושך
להסתדר.
אנושיות בחדר האוכל
מסביב לשולחן בחדר האוכל מספר אחד האסירים, בין גבינה לתה, איך הגיע לכלא. איך הוא והמחלקה שלו עצרו מספר פלסטינים בשטחים. איך שמע הדרוזי בערבית את אחד הפלסטינים אומר לאחר: תכניס את זה לכיס. איך קפצו עליהם, והרביצו וקרעו וחילעו בהם מכות רצח. ואז הגילוי הראשון פעילת זכויות אדם צילמה אותם והפיצה לתקשורת, והשני על הפלסטינים לא היה נשק ולא אמצעי חבלה. איך במשפט קיבלו יחס קשה יחסית - בגלל לחץ התקשורת - כמעט 28 יום בכלא. ועל מה? על מכות שהרביצו לאלה שממילא מגיע להם למות? ואז מרגיע אחד היושבים: בשטחים יש עכשיו מחסור בכוח אדם. אם תגישו בקשת מחילה, בטח ימחלו לכם לפחות על חצי תקופה, יתנו לכם כמעט מיד לחזור לשטחים, ליחידה, למעצרים, זה יהיה כאילו רק יצאתם לחופש של שבועיים, ותוכלו להמשיך בדיוק מאיפה שהפסקתם.
מסביב לשולחן אמפתיה לחייל המג"ב. לעצמנו לא להם - האחר לעולם אינו מושא הזדהות. מסביב לשולחן עיניים דומעות על גורלו של המגבנ"יק. קורבניותו מנוכסת אל הכלל ורק בראשי משתקפת קורבניות האחר, זה שמעבר לגבול. שני קורבנות לפותים זה בזה, מסרבים להרפות. נופלים. חמלה המופנית רק פנימה, ולעולם לא החוצה, מכפילה את נצרכיה. כל אחד מאותם קורבנות אלימות ארעית, חסרת טעם, חזר לביתו בדיוק כפי שהיה עבור המגבניקי"ם - אויב.