אז מה אם היא היתה בששטוס? מה יש לכם?! זה היה לפני יותר מ-20 שנה והיא עשתה הרבה דברים אחרים מאז. אפשר לחשוב איפה אתם הייתם לפני 20 שנה. בעצם אפשר לדעת בדיוק איפה הייתם לפני 20 שנה, הטוויטים המצחיקולים והשנונים שלכם מסגירים אתכם - הייתם בכיתה ד' ועקבתם באדיקות אחרי צמרת הטבלה של הכיתה המעופפת. אחרת אי אפשר להסביר את סערת הנפש שלכם מזה שאישה, בת 48, אם לשני ילדים, משפטנית ועורכת דין מנוסה ומוערכת, התמודדה בפריימריז של מפלגת העבודה ושובצה במקום גבוה.
אפרת רייטן היא ככל הנראה אישה מאוד מוכשרת. מספיק מוכשרת כדי להספיק שתי קריירות הישגיות ומצליחות מאוד לפני גיל 50, והנה היא בדרך לשלישית - בפוליטיקה. אבל פלח גדול באוכלוסייה לא מצליח לשחרר מזה שהיא היתה מנחה בערוץ הילדים, אי שם בשלהי האלף הקודם. "חחחחחח היא הנחתה את הוגו ועכשיו היא תהיה חברת כנסת חחחחחחח" זאת פחות או יותר רוח הציוצים. בסדר הבנו, קוריוז, נחמד. אבל די.
זה לגמרי סביר להתעכב על זה לכמה דקות, אבל בהתחשב בעובדה שהפריימריז של העבודה הוכרזו, התקיימו והוכרעו תוך פחות משבוע, נראה לי שאפשר כבר להתקדם הלאה. אפרת רייטן אולי הגיחה לאנשים לפריים מהשוליים באופן פתאומי, וזה אך טבעי שהם זוכרים אותה בעיקר מהשנים בהן הופיעה על המסך שלהם כמנחה בערוץ הילדים, גם אני זוכרת אותה משם. זו גם היתה האסוציאציה הראשונה שלי, בסדר? מודה.
אבל בניגוד לכמה מעמיתיה, רייטן בחרה לעזוב את התחום הזה לא כפליטה (וגם לא נשארה בו עד זרא ונאחזה בקרנות המזבח של ערוצי הילדים), אלא מתוך החלטה מכוונת ומודעת. היא למדה משפטים, הפכה לעורכת דין ובמשך שנים לא מעטות פילסה לה דרך עד שהשתבצה כשותפה במשרד גולדפרב זליגמן, שהוא אחד ממשרדי עריכת הדין הגדולים, החזקים והמשפיעים במדינה. במסגרת עבודתה היא גם ליוותה תיקים מורכבים, אחד מהם - שעדיין מתנהל, הוא הייצוג של משפחות קורבנות אסון נחל צפית. אני יכולה רק לתאר לעצמי איזו מקצועיות ורגישות נדרשות כדי ללוות את התיק הקשה הזה.
בפריימריז של מפלגת העבודה היא התברגה במקום החמישי והגבוה (היא הגיע למקום הרביעי למעשה, אך המקום הראשון משוריין ליו"ר המפלגה ולכן ברשימה היא משובצת במקום 5), מרקיע שחקים בהתחשב בעובדה שהיא שחקנית חדשה על המפה הפוליטית, לפחות חלקה הגלוי לציבור. אז ההפתעה הראשונית מובנת, מה שפחות מובן לי זו ההנחה שההישג שלה מבוסס אך ורק על אדי תהילתה משנותיה כמגישת טלוויזיה (שכאמור הסתיימו לפני שני עשורים).
אין לי מושג איזו חברת כנסת תהיה רייטן, את זה כולנו נגלה רק אחרי הבחירות. ואפשר לקוות שהיא תהיה טובה יותר ומסורה יותר לשירות הציבורי מכפי שהיו חלק מחברי הכנסת שנבחרו לכהן בכנסות האחרונות. חובת ההוכחה עליה, ונראה שהיא מצפה לכך. אולי זה הצירוף הזה של פריימריז פתוחים לרווחה שהביא לרשימת מתמודדים לא מוכרים וההפתעה של ההתברגות הגבוהה של רייטן, מישהי שאנחנו דווקא כן מכירים, אבל מלפני הרבה זמן - שהותיר אנשים קצת מבולבלים.
בקרב חלק גדול מהציבור הישראלי יש תחושה שבכנסת ישבו בשנים האחרונות יותר מדי אנשים שלא מגיע להם, שמעלו בתפקידם כנציגי ומשרתי ציבור, שהתרגלו לכיסא וחושבים בעיקר עליו ועל עצמם ולא על הציבור ששלח אותם לשם מלכתחילה. אם רוצים לשנות את זה, אם רוצים לרענן, צריך להיות פתוחים גם לאפשרויות אחרות. רק אידיוט חוזר על אותם הדברים ומצפה לתוצאה שונה. להגיד שהגיע הזמן לשינוי ואז כשמשהו אחר דופק לכם בדלת להגיד "אה לא, סליחה אבל זה יותר מדי לא דומה למה שהתרגלנו" ולהתבדח על חשבונו זה די חסר תועלת.
בראשות שלוש מהרשימות שיתמודדו בבחירות הקרובות עומדים אנשים שמכירים מקרוב את הזובור הזה שעוברת רייטן (שאגב, נראה שבינתיים לפחות בוחרת בחוכמה ובאצילות, לדעתי, שלא להתייחס לדאחקות ערוץ הילדים שרצות על חשבונה). מרב מיכאלי, יאיר לפיד וניצן הורביץ הגיעו לפוליטיקה אחרי קריירות בטלוויזיה, ולשלושתם אהבו מאוד להזכיר את זה (למיכאלי עדיין מזכירים את זה, ללפיד והורביץ כבר פחות). שלושתם גם מצטיירים במערכת הבחירות הנוכחית כאנשים נחושים, נאמנים לדרכם, כאלה שדבקו בעקרונות שלהם ולא התכופפו, גם כשזה נראה לכולם כמו התאבדות.
מיכאלי התעקשה לא לוותר על מפלגת העבודה גם כשכולם הספידו אותה והיה ברור שזו מפלגה גמורה שלא עוברת את אחוז החסימה. לא עבר הרבה זמן מאז והעבודה בראשות מיכאלי הכפילה את כוחה. לפיד סירב להיכנס לממשלת נתניהו ולמעשה היה היחיד שקיים את הבטחת הבחירות של גנץ וכחולבן. הוא והעקרונות שלו הוגלו לאופוזיציה ועכשיו הוא קוצר את הפירות עם התחזקות הרשימה שלו. אם זו דוגמה לטרק רקורד של אנשי טלוויזיה בדימוס בזירה הפוליטית, יותר אנשים צריכים לשמוח מהצטרפותה של רייטן.