הסרט שצולם לנטפליקס בקורונה הוא הרבה יותר מסתם קוריוז

    בזמן שצילומי "אופוריה" הופסקו בגלל הקורונה, יצאה זנדאיה לצלם את "מלקולם ומארי", סרט שיש בו שתי דמויות וזירת התרחשות אחת בלבד, אבל מתגלה כהרבה יותר מגימיק, ומציב את השחקנית סופית בליגה של הגדולים והגדולות

    מתוך הסרט "מלקולם ומרי" (נטפליקס)
    (צילום: עיבוד תמונה, .)

    כמו מכשירים לאפיית לחם מחמצת, גם יצירות על ריבים בין זוגות של אנשי תרבות הם סחורה חמה בתקופה האחרונה. זה התחיל עם הסרט "סיפור נישואים", המשיך אצלנו עם הסדרה "חזרות" ועכשיו מגיע סרט נוסף, "מלקולם ומארי", שעלה בנטפליקס בסוף השבוע.

    את הסרט כתב וביים סם לווינסון, המוכר כבן של בארי לווינסון (הוא שיחק אצלו כילד בתפקיד קטן ב"צעצועים") וכיום כאחד מיוצרי "אופוריה". לפני שלוש שנים, במהלך הקרנת הבכורה של סרטו "Assassination Nation", הוא שכח להודות על הבמה לזוגתו אשלי, מה שמן הסתם הוליד דיאלוג לא נעים, והיה השראה לפרויקט הזה.

    בן דמותו של לווינסון הוא מלקולם, הבמאי השחור העומד במרכז סרט זה. הוא חוזר מפרמיירה של עבודתו הטרייה כשכל העולם משתחווה לרגליו, חוץ מזוגתו מארי, הזועמת על כך שנשכחה מנאום התודות. הייבוש מתריס במיוחד לנוכח העובדה, שיש לה סיבות טובות להאמין כי גיבורת הסרט מבוססת עליה. היא אומרת לו את דעתה בנושא, וכנהוג ביצירות מסוג זה פותחת תיבת פנדורה, שכן גם בן זוגה לא חוסך את שבטו ממנה.

    עוד בוואלה!

    מאה סרטים לראות בנטפליקס: המדריך המלא

    לכתבה המלאה
    הכל דיבורים. מתוך "מלקולם ומארי" (צילום: נטפליקס)

    את מלקולם מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון, מן השחקנים העסוקים בהוליווד לאחרונה - בעצמו בן של (דנזל), שחקן פוטבול לשעבר וכוכב "שחור על לבן" של ספייק לי ו"טנט" של כריסטופר נולאן. את מארי מגלמת זנדאיה, מטאור עולה עוד יותר, שכבר הספיקה לקבל שלל שבחים ומועמדויות על הופעתה כאן ובהחלט ייתכן שתהיה מועמדת גם לאוסקר.

    זנדאיה, כמובן, מכירה את לוינסון מצילומי "אופוריה". כשאלה הופסקו בעקבות הקורונה, יצאו השניים לצלם את "מלקולם ומארי", שהנפח המינורי שלו איפשר את הפקתו גם בתקופת המגיפה. מדובר בדרמה קאמרית, שמתרחשת בחלל אחד ויש בה שתי דמויות בלבד, בלי אפילו שליח של WOLT שמגיע להפר את ההרמוניה.

    ובכל זאת, הסרט לא משעמם ולא מונוטוני. קודם כל, למרות הפורמט התיאטרלי, הוא מתגלה כקולנועי, הרבה בזכות הצילום בשחור-לבן של מרסל רב, הצלם ההונגרי שעבד עם לווינסון ב"אופוריה" (וקודם לכן עם בן עמו, הבמאי קורנל מודרונצ'ו, ש"קרעים של אישה" פרי עטו גם כן מוצג עכשיו בנטפליקס, וכוכבתו ונסה קירבי תתחרה בזדנאייה על האוסקר. הכל מתחבר!).

    נוסף לכך, השיחות בין מלקולם ומארי מרתקות, ונוגעות בשלל נושאים. למעשה, יש לנו כאן שלושה סרטים בחבילה אחת: סרט אחד עוסק בזוגיות, השני בממשק שבין החיים לאמנות והשלישי במשהו אחר שלא קשור בהכרח ליחסים שבינו לבינה - פוליטיקת הזהויות.

    אין מסיכות, אין מעצורים. מתוך "מלקולם ומארי" (צילום: נטפליקס)

    "מלקולם ומארי" לוקח את אחד הנושאים הכי טעונים ומדוברים כרגע, ומפרק אותו בצורה מעניינת ושנונה. רגע השיא מבחינתי מגיע כשהבמאי מתרעם על ביקורת בלוס אנג'לס טיימס דווקא מפני שהיתה חיובית (תופעה שאני יכול להעיד כי היא די נפוצה). הוא מתרגז שהעיתונאית, לבנה כמובן, החליטה בשבילו שזה סרט פוליטי, רק בגלל שהוא שחור והגיבורה שחורה. "היא היתה מחמיאה לי כך גם אם הייתי לבן?", הוא מתרעם.

    בכך, וגם בהמשך, חושף הסרט את המלכוד הבלתי אפשרי שבו נמצאים כרגע כולם: הבמאים השחורים, שתמיד יעמתו אותם עם סט מסוים של ציפיות וישוו אותו לספייק לי; והעיתונאים הלבנים, שמה שלא יכתבו, בסוף הם ייצאו לא בסדר, גם כי המציאות מלכתחילה אינה כזו.

    יש בסרט עוד כמה דיאלוגים מעניינים על תקשורת, זהות, מגדר, עירום ומה לא, אבל לא נפרט כדי לא לקלקל את חווית הצפייה למי שטרם התענג עליהם, ונעבור לעסוק בתצוגות המשחק.

    ג'ון דיוויד וושינגטון, במחילה, הוא אחד השחקנים המעצבנים ביותר שפרצו בהוליווד בשנים האחרונות, וגם הפעם מתקשה לעורר הזדהות עם דמותו. בסצינה אחת, בה הוא אוכל מקרוני עם גבינה בצורה ילדותית ואגרסיבית במיוחד, מתחשק ממש לנעוץ בו מזלג. זנדאיה, לעומת זאת, היא סיפור אחר, והרוויחה ביושר את המחמאות שקיבלה על הופעתה כאן.

    התפקיד דורש מן הכוכבת מנעדים שונים: לפעמים היא נעלבת, לפעמים מהורהרת, לפעמים מניפולטיבית. רגע אחד היא אומרת את האמת, רגע אחר ממציאה. לעתים היא חשופה לחלוטין ולעתים מעמידה פנים של מישהי אחרת. היא כועסת, מפתה, צוחקת, נוכחת ונעלמת, ואת הכל היא עושה בהצטיינות.

    מגחך על פוליטיקת הזהויות. מתוך "מלקולם ומארי" (צילום: נטפליקס)

    זנדאיה בת 24 ונראית כאן אף מעט צעירה יותר. וושינגטון בן 36 וגם נראה כך, והפער הזה כבר היה עילה לתגובות נגד חריפות ברשת. האם באמת היה הכרחי ללהק דווקא את שני אלה? כנראה שכן, כי יחסי הכוחות הלא שיווניים בין השניים הם עוד אחד מן הנושאים בהם עוסק הסרט. בכל מקרה, פוליטיקת זהויות וגילאים אוטומטית היא משהו שנראה כי היוצר מגחך עליו, לא נרתע ממנו.

    צריך גם להגיד מילה טובה על הפסקול. בגלל הפטפטנות, הצילום בשחור לבן והארס-פואטיות, יש בסרט משהו שמזכיר את וודי אלן ואת הקולנוע הצרפתי. בהתאמה, יש בו גם לא מעט מוזיקת ג'אז, אך בצד זאת לווינסון מעדכן קצת את החוקים של הז'אנר עם מוזיקה שחורה עכשווית ומצוינת, למשל "Selfish" של ליטל סימז - השיר שהכי מתאים לסיטואציה.

    הכל מתחבר. מתוך "מלקולם ומארי" (צילום: נטפליקס)

    בצד כל זה, יש בסרט בעיה מהותית אחת, חוץ מהנוכחות המעצבנת של וושינגטון: התסריט כה מחושב והדמויות כה מניפולטיביות, עד שאין בהם או בו טיפה של רגש. לאורך כל הדרך, אפילו ברגעי השיא הדרמטיים, הוא נותר בגדר תרגיל קולנועי ואינטלקטואלי - מוצלח אמנם, אבל תרגיל.

    עם זאת, הסרט לא טריוויאלי, והוא הרבה יותר מגימיק או קוריוז. אפשר אפילו לומר, שמדובר בקפסולת זמן של תקופתנו. אמנם הדמויות מתהלכות בלי מסיכות, אך הן מתנהלות כמו בסגר - בלי לצאת מהבית ובלי להכניס אליו אף אחד. חשוב מכך, השיחות ביניהן נוגעות בצורה מעמיקה בכמה מן הסוגיות הרלוונטיות ביותר לימינו. בעתיד, כשירצו להבין איך נראתה והתנהלה אמריקה בשנים 2021-2020, "מלקולם ומארי" יהיה נקודת פתיחה לא רעה בכלל

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully