העונה הנוכחית של "האח הגדול" מספקת כמו בכל עונה ריבים אלימים ומתלהמים בין גברים שמתסיסים את דיירי הבית ומככבים בפרומואים לאורך כל השבוע. גם הפעם יש קרבות תרנגולים שמגיעים כמעט עד למכות, כאלה שריח הטוסטסטרון הישראלי המוכר נודף מהם בכמויות. אלא שבעונה הזו אפשר גם להצביע על רוח חדשה ומרעננת של מודל גבריות טיפה אחר. בשקט בשקט נערמו עוד ועוד רגעים טלויזיונים יוצאי דופן, קטנים אך משני תודעה, שמשודרים בפריים טיים לעיני כל המדינה. גברים סטרייטים מתנשקים ומתחבקים, שמים לק, מתאפרים - ואין לזה כל התייחסות. אין כינויי גנאי, אין את ה"יא הומו" ההו כה מוכר. שקט. כל אחד עושה מה טוב לו. וזה טוב לנו. מאוד.
מתחילת העונה ועד היום אפשר לשים לב איך ה"גברים גברים" של הבית, לפעמים בחורים מרקעים קשים עם פיוז קצר (נו, גברים שמאוד אוהבים להביא לריאליטי) מתקשטים להם. דיוויד עם לק שחור על האצבעות בין ריב לריב, ג'וזי מגיע למעמד ההדחות עם עיפרון שחור בעיניים, תום בחולצה מנומרת פתוחה ראוותנית, רגעים רבים שבהם יהודה ואילון אוחזים ידיים חזק ומחכים לשמוע מי המודח הבא, ג'וזי ויהודה מרביצים נשיקה על השפתיים בעודם אוחזים זה את פניו של רעהו סתם ככה כי הם ממש חברים וקשורים. כל זה בפריים טיים. וללא התייחסות מיוחדת. בלי פחד של מה יגידו. ככה.
מהשינוי הזה אי אפשר שלא להתרגש, כי ברור שמדובר בסממן מובהק של המהפכה הפמיניסטית שלאט לאט החלה למוטט חומות של גבריות רעילה - חומות שנבנו במשך אלפי שנים והכריחו כל גבר במודע או שלא להיות אחד חזק שאיננו בוכה אף פעם כי איננו תינוק בכיין, לאחד שאסור לו להראות שבב נשיות, שעליו להיות כוחני וכפועל יוצא גם מיזוגן. הציפיות האלה, על מה זה להיות "גבר" - הרסניות לנשים ולגברים כאחד.
אבל החומות הללו מתחילות להיסדק, ובית האח הוא סימן אחד לכך. חשבו על זה, אין גבר מהוותיקים העונה שלא בכה. לא משנה הגיל, הצבע או מקום המגורים. זוכרים את יוסי בובליל בוכה בעונה הראשונה? פחות. וזה לא רק בכי ולא רק לק - זה סימן. סימן ש"נשיות" על גבר היא לא מרתיעה, לא אסורה. סימן שרגש הוא מבורך.
אז איך הגיע למחוזותינו השמרניים השינוי הזה? אולי בגלל רוחות השינוי והקבלה שנושבות בעולם והגיעו גם לישראל? הלוואי. אבל נראה לי שבעיקר מדובר בשילוב של הסיבה הזו עם דייר אחד שיצר מרחב שבו להיות קוויר זה דיבור: דרור קונטנטו.
אי אפשר לפתוח על דרור בלי לדבר על הליהוק הקלאסי של דמות ההומו בריאליטי. הם "כיפים", מספקים "דרמה", "רגישים", "אקססורי נחמד לבנות הבית" ועוד שלל סטריאוטיפים נכונים או לא. מזמן הבינו מלהקי הריאליטי שיש יתרון גדול ב"להט"ב התורן". ההומו בבית האח שבא לבכותתת או להריםםםםם. אבל השנה? לא קוריוז. דרור, דרורית, הוא אחת הדמויות החיוביות הבולטות בבית, אהוד בתוך האח ומחוצה לו. אמנם הוא ההומו היחידי במערכה, אבל אין נסיון לצייר אותו כליצן חצר, ההפך - מדובר במלכת הבית. כן, הוא הומו. כן הוא מדבר "על הנש" ופונה לדיירי הבית הסטרייטים בלשון נקבה, אבל להפתעתי זה מעולם לא היה עניין. כל דיירי הבית, גם ה"גברים גברים" שביניהם, מקבלים את זה בשוויון נפש ובאהבה. ולמה? כי הוא דרור. סוחף, חד, רגיש, שובה לב. אה, וגם הומו. הוא אדם שמעבר לשפה ולשפם, אתה פשוט רוצה לתת לו חיבוק ולהיגרר אחריו לאן שרק יגיד - וזו, גבירותיי ורבותיי, נראות מכבדת של להט"ב על המסך. ייצוג מרגש וליהוק חשוב.
העונה הזאת לא נקייה מהתנהגות מצ'ואיסטית טיפוסית שאנחנו כקהל מצפים לה, אולי צמאים לה, כשמדובר בחבורת גברים שנסגרת בבית אחד לחודשים. עדיין כמה פעמים בשבוע משודרים משחקי אגו גבריים של צרחות מתלהמות סטייל "אם לא תחזיקו אותי אני גומר אותו". בויז וויל בי בויז, הא? ובואו לא נשכח גם את ההערה ההיא של ליאור כלפון, שבגדר היותו אמא תרזה צריך "להציל" את גל בת ה-19 מחוסר הצניעות הנורא שהיא מפגינה, כי מיניות מוחצנת על בחורה צעירה תשמיד את כולנו. כן, רומא לא נבנתה ביום, יש דרך, אבל עיפרון שחור בעיניים זו התחלה לא רעה.