אני והחבר'ה

ברי סחרוף, אסף אמדורסקי, חיים לרוז, קרני פוסטל, מושיק קופ, עידו אגמון, אורי תכלת, רע מוכיח, ג'וני שועלי ועוד הרבה כרישי רוק ישראלי תרמו מילים, לחנים, הפקות, עיבודים, תכנותים ונגינה באלבום החדש של שרון רוטר. זאת זכורה אולי למי שלא זוכר אותה מהשיר "הניצוץ", מתוך הפסקול שעשה ברי ל"קלרה הקדושה" ב-96'. מי שנכח לאחרונה בטעות בסביבתו של מקלט רדיו פועל, כנראה מכיר כעת את רוטר דרך הלהיט החדש שלה, "ארוץ אליך", ממנו אני עדיין מעט הלום.

האם יכול להיות בכלל להיט ישראלי ברדיו בימים האלה שאינו נאלח? האם זה אפשרי? בפרפראזה על ביטוי תמיד-מתאים של בק, אני יכול לומר בפירוש כי גלגל"צ גורמת לי לרצות לעשן קראק. אז אולי זו לא אשמתו של השיר החדש של רוטר שמנגנים אותו שם, ואולי אפילו יופי לו וצריך לפרגן, אבל אני באמת מזועזע מדי.

באופן שמזכיר מאוד את אלבום הבכורה של אפרת בן צור, נעזרת שרון רוטר בחבריה המוכשרים כדי להרים דיסק בתנאים הבלתי אפשריים של כאן. אבל כאן די נגמר העסק של הדמיון. לבן צור היה מספיק ייחוד ושוני כנראה, כך שהגיבוי של החבר'ה רק הקצין את הכישרון שלה. אצל רוטר זה נדמה כאילו פרנסי הסצינה לקחו זמרת והלבישו אותה בדמותם. היא יותר מדי מוקפת בהם ופחות מדי מכריעה בנוכחותה, טובעת בתוך האפקט ששמו עליה, לא מחזיקה בקול.

אלבום הבכורה של שרון רוטר נשמע מקצועי מאוד, אבל לא מקורי. הפקה של החבר'ה האלה מבטיחה סאונד דליקטס, עם מעטפת אלקטרונית-למחצה. לא משהו שלא שמענו בכל כך הרבה אלבומים מקומיים אחרים. למעשה, זו הקונספציה הקלאסית. סיפור הרוק הישראלי של שש השנים האחרונות. ברגעיו הרעים עם משה לוי זה הופך להיות נמרוד לב, וברגעים הטובים, עם שועי הסצינה, זה נהיה שרון רוטר.

הרגע המעניין ביותר בדיסק נרשם ב"בייבי", ביצוע בספרדית ללהיט הסיקסטיזאי של אוס מוטנטס, שמצליח, עם העיבוד של עודד פרח, עידו אגמון, אורי תכלת ואלדד גואטה, לצאת מהתחום שמיקד לעצמו האלבום, ולארגן משב רוח פפרמינט. גם "אלמוגים", שכתב והלחין ג'וני שועלי ועיבד אסי בן-סימון, הוא שיר טוב מאוד ומעניין. הבעיה היא שבשירים האחרים, גם כשיש סימנים של מעט מתח, הם ממהרים להתפוגג ולהתנדף לטובת הקרנבל הלא ברור אבל הצפוי ההוא. אין בשורה ואף אחד לא מקווה לה.

"שרון רוטר", אן.אם.סי