ביום ראשון יחולק גלובוס הזהב, בהמשך החורף יוכרזו המועמדויות לאוסקר. אחד השמות הבולטים בכל החגיגה הזו צפוי להיות ריז אחמד, כוכב הסרט "צלילי המטאל". השחקן פרץ בסרטים כמו "חיית הלילה" ו"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" ובסדרות כמו "ליל האירוע", והוא מקליק לממסד הקולנועי על שתי משבצות.
קודם כל, מדובר בשחקן בריטי שמוצאו פקיסטני, מה שעונה על הדרישות של פוליטיקת הזהויות בימינו - אם יזכה באוסקר, זו תהיה הפעם השנייה בשלוש השנים האחרונות שהפסלון הולך לכוכב עם שורשים מוסלמיים או ערבים (קדם לו רמי מאלק על "רפסודיה בוהמית" לפני שנתיים). נוסף לכך, הוא מגלם ב"צלילי המטאל" מוזיקאי שהולך ומאבד את שמיעתו, ועונת הפרסים אוהבת דמויות שעוברות טרנספורמציות פיזיות.
אך מעבר לכל הנימוקים הציניים הללו, צריך גם לומר כמה מילים חיוביות: ריז אחמד הוא שחקן נהדר, ההופעה שלו ב"צלילי המטאל" נהדרת - וזה סרט נהדר. אם עוד לא ראיתם אותו כשעלה באמזון פריים לפני כמה חודשים, כעת יש הזדמנות נוספת ונוחה יותר לקהל הישראלי, שכן מעתה הדרמה הזו זמינה ב-VOD של HOT, סלקום TV ו-yes.
הפרויקט הזה הגיע למסכים רק החורף, אבל העבודה עליו נמשכת יותר מעשור. בתחילה, הוא היה אמור לשלב בין עשייה עלילתית ודוקומנטרית, בהשראת הצמד שמאחורי להקת המטאל Jucifer - וכשעל החתום הבמאי דרק סיאנפרנס, מי שבזמנו פרץ עם "בלו ולנטיין".
בסופו של דבר, שרביט הבימוי עבר לידיו של דריוס מרדר, שעבד עם סיאנפרנס בסרט אחר שלו, "מקום בתוך היער", וניכר שהוא מושפע עד מאוד מסגנון היצירה שלו. גם הפורמט השתנה, והדוקו הפך לסרט עלילתי, אם כי ריאליסטי ומחוספס. מה שנותר דומה הוא סיפור המסגרת - סיפורו של אדם שצלילים היו מרכז עולמו, וכעת עליו ללמוד כיצד להיפרד מהם, ולחבק את הדממה.
כמובן שהמתופף מתקשה לקבל זאת, ומגיב בשילוב של בלבול, תדהמה, חוסר אונים, זעם, הכחשה והדחקה. כיוון שהוא מאבד אט-אט את היכולות הוורבליות שלו, נדרש ממנו להביע את כל זה באמצעות תקשורת לא מילולית. תצוגת המשחק של אחמד אקספרסיבית, ומיטיבה להשתמש בהבעות פנים ובמחוות גוף כדי להביע בלי מילים את מה שכבר לא ניתן לומר או לשמוע.
לגיבור, כך מתברר, יש גם היסטוריה של התמכרויות לסמים, ובשלב מוקדם של הסרט הוא מגיע לקהילה שעוזרת לאנשים שכמותו. בראשה עומד אדם שאיבד את השמיעה בוויטנאם, ומבקש ללמד אותו כי חירשות היא לא נכות, ואינה משהו שצריך לתקן. מגלם אותו פול רייסי - שחקן אלמוני ביותר, שהוריו חירשים במציאות. הוא גונב כאן את ההצגה, וראוי בעצמו למועמדויות ולפרסים. אוליביה קוק מגלמת את זוגתו של המוזיקאי, ועושה עבודה טובה אף שהדמות שלה לא מפותחת במיוחד. מתייה אמלריק, אחד השחקנים הטובים בצרפת, מגיח מצידו לכמה דקות בתור אביה, במה שמתגלה כאחת האפיזודות הטעונות והעוצמתיות בעלילה.
אך עוד יותר מאשר תצוגות המשחק, הרי שכיאה לשמו, המעלה העיקרית של "צלילי המטאל" היא עבודת הסאונד. על כל סרט אפשר וצריך לשאול את השאלה - מה בעצם מבדיל אותו מספר או מהצגת תיאטרון? לעתים, התשובה לא קיימת או לא מספקת, אבל הסרט הזה עושה שימוש מירבי באמצעי המבע הקולנועי.
וכך, הבמאי מיטיב להשתמש בכלים שברשותו כדי להמחיש את הפערים השונים: בין איך שהגיבור רואה את העולם ואיך שהוא שומע את העולם; ובין איך שהוא שומע את הדברים ואיך שאנחנו שומעים אותם. לא בטוח בכמה פרסים יזכה "צלילי המטאל" בסופו של דבר, אבל בעובדה אחת אין לי ספק: זה סרט שעוד ילמדו בשיעורי קולנוע וסאונד.
אף שהוא נקרא "צלילי המטאל", כמעט ואין בסרט מוזיקת מטאל, וגם סגנון העשייה שלו רחוק מן האופי של הז'אנר המוזיקלי הזה. יותר מאשר רוק כבד, הדרמה הזו מזכירה דרים-פופ: היא שקטה, מלנכולית ובעיקר מינורית, ואין בה שמץ מן הבומבסטיות שהיינו מצפים למצוא ביצירה על אדם שעוסק במקצוע כמו תיפוף וחווה שינוי כל כך משמעותי.
אך למרות המינוריות והאיפוק, הסרט מצליח לצבור עוצמה דרמטית ככל שהוא מתפתח, ובעדינות ובאיפוק מתקדם לעבר אחד השיאים הרגשיים הגדולים שנראו השנה בקולנוע. ברגעים הללו, המצלמה חושפת את כוחה הקסום, וממחישה לגיבור וגם לנו, שלא צריך לשמוע את העולם כדי להבין עד כמה הוא יפה.