מעשה הגבורה הגדול בתולדות הספנות: קראו את הפרק הראשון מתוך "מגלן", מאת שטפן צווייג

בראשית היה התבלין. מיום שטעמו הרומאים לראשונה במסעותיהם ובמלחמותיהם את הרכיבים הצורבים, המשכרים, החריפים והמסחררים של המזרח, המערב אינו יכול ואינו רוצה עוד לוותר על התבלינים ההודיים, האֶסְפֶּסְיָארְיָה, הנחוצים לו במטבח ובמרתף. עד שלהי ימי הביניים כמעט, המטבח הצפוני נותר דל ותפל במידה שאין לתאר. זמן רב יעבור בטרם יקנו להם אחיזת קבע באירופה פירות האדמה והשדה השכיחים ביותר בימינו, כגון תפוחי אדמה, תירס ועגבנייה; כמעט שאין משתמשים עדיין בלימון לחמיצות, בסוכר להמתקה, טרם התגלו הסגולות המעוררות של הקפה והתה. גם בקרב שליטים ובני מעלה הזלילה הגסה מחפה על החדגוניות חסרת המעוף של הארוחות. וראה זה פלא: די להוסיף למאכל הגס ביותר גרגר אחד של תבלין הודי - כמה פירורי פלפל, פרח מוסקט מיובש, קורטוב של זנגוויל או קינמון - וכבר החך המוחנף חש בגירוי זר וטעים. בין צלילי הדיאֵז והבֵּמוֹל הבוטים של החמוץ והמתוק, של החריף והתפל, מתעופפים פתאום גוני ביניים גסטרונומיים מופלאים. עד מהרה החך הימי-ביניימי, הברברי עדיין, משתוקק לעוד ועוד מהגירויים החדשים האלה. מאכל נחשב מוצלח רק אם הוא מפולפל כהוגן ומתובל הרבה מעבר למידה; משליכים זנגוויל אפילו לתוך הבירה, ואת היין מעשירים בתבלינים כתושים עד כדי כך שכל לגימה צורבת בלוע כמו אבק שריפה.

אבל לא רק במטבח נחוצות למערב כמויות אדירות כל כך של אֶסְפֶּסְיָארְיָה; גם הגנדרנות הנשית דורשת עוד ועוד מניחוחות ערב ומתאווה תמיד לחדשים - למושק המפתה, לענבר החושני, לשמן הוורדים המתוק. האורגים וצבעי הבדים נדרשים לעבד משי סיני ודָמשְק הודי, על הצורפים לשבץ בתכשיטים את הפנינים הלבנות מציילון ואת יהלומי נַרְסינְגָר התכלכלים. והכנסייה הקתולית מגדילה עוד יותר את הצריכה של מוצרי המזרח, כי כל אחד ואחד ממיליארדי הגרגרים העולים בקטורת, המתנופפים בבזיכים ברבבות הכנסיות באירופה, מקורו הרחק מאדמת אירופה. את כל אחד ואחד ממיליארדי הגרגרים האלה צריך להוביל בספינה וביבשה את כל דרך החתחתים מארצות עָרב. ומרגע שיש להשיג אופיום, קמפור ושרף גומי יקר, גם הרוקחים נעשים לקוחות קבועים של סמי המרפא ההודיים המהוללים. היטב הם יודעים מניסיונם שהחולים כבר מזמן אינם מוכנים להאמין בסגולות המרפא של שום סם, של שום צורי, אם לא מופיעות על צנצנת החרסינה באותיות כחולות מילות הקסם "עָרָבּיקוּם" או "אינְדִיקוּם". מטבע הדברים, בגלל המרחק, בגלל הנדירות והאקזוטיות ואולי גם בגלל המחיר היקר, כל מה שבא מהמזרח קורץ וקוסם לאירופה. התואר "ערבי", "פרסי" או "הינדוסטני" משמעו בימי הביניים מפואר, מעודן, אצילי, מתוחכם, יוקרתי ויקר (בדיוק כמו התואר "צרפתי" במאה השמונה-עשרה). אין עוד סחורה שמתאווים לה כמו שמתאווים לאספסיאריה. נדמה כמעט שקסם ניחוחם של פרחי ארץ קדם סחרר את נפשה של אירופה.

אבל דווקא משום שהיא מבוקשת ואופנתית כל כך, הסחורה ההודית ממשיכה להיות יקרה, והיא מתייקרת עוד ועוד. כיום קשה מאוד לעקוב במדויק אחר קדחת המחירים שהאמירו בהתמדה, כי כל התחשיבים ההיסטוריים האלה מופשטים לדידנו. קל יותר לתפוס במידה כלשהי את ערכם המופרז של התבלינים אם חושבים על כך שאותו פלפל שחור העומד היום לשימוש חופשי על כל שולחן מסעדה ונזרה באדישות כמו חול, נספר במאה האחת-עשרה גרגר אחר גרגר, ועל כף המאזניים ערכו היה שקול לזה של כסף. שוויו של הפלפל היה יציב עד כדי כך, שערים ומדינות מסוימות ערכו חישובים על בסיס פלפל, ממש כאילו היה מתכת יקרה. בימי הביניים היה אפשר לקנות בפלפל אדמות ומגרשים, לשלם נדוניות ולקנות זכות תושבות בעיר; שליטים וערים מסוימות קבעו את המיסים שלהם ביחידות של פלפל, וכשרצו לומר שאדם עשיר כקורח, סנטו בו שהוא "שק פלפל". על מאזני הרוקחים והצורפים נשקלו גם זנגוויל וקינמון, גם כינין וקמפור, ובשעת מעשה הקפידו להגיף דלתות וחלונות, שמא תעיף הרוח ולו קורטוב מהאבקה היקרה.

אך גם אם ההערכה המופרזת הזאת נראית לנו כיום מגוחכת, קל להבין אותה כשמביאים בחשבון את הקשיים והסיכונים שהיו כרוכים בהובלה. בימים ההם, ארץ קדם רחוקה לאין שיעור מארץ מערב. ועל אילו סכנות ומכשולים צריכות להתגבר בדרכן השיירות, העגלות והספינות! איזו אודיסיאה צפויה לכל גרגר וגרגר, לכל פרח, בטרם יגיעו מן השיח הירוק שלהם בארכיפלג המָלָאִי ועד ליעדם האחרון, אל דלפקו של החנווני האירופי! שם למטה, בחציו האחר של כדור הארץ, כל התבלינים האלה כלל אינם נדירים. שם צומחים מקלות הקינמון של טידוֹרֵה, הציפורן של אַמְבּון, אגוזי המוסקט של בָּנְדָה, שיחי הפלפל של מָלָבָּר - צומחים בחופשיות ובשפע כפי שצומחים אצלנו קוצים, ובאיים המָלָאים חמישים קילוגרם אינם עולים יותר מכפי שעולה במערב אך קורטוב מהם.

אך הסחורה צריכה לעבור ידיים רבות, לחצות מדבריות וימים בטרם תגיע עד הצרכן. שכרה של היד הראשונה הוא תמיד הזעום ביותר: העבד המָלָאי, הקוטף את הפרחים הטריים וסוחב אותם לשוק על שכמו השחום, אינו זוכה בשום גמול מלבד זיעתו, אך אדונו מרוויח בהחלט: סוחר מוסלמי קונה ממנו את המטען ומשיט אותו על סירה זעירה בשמש הקופחת, שמונה ימים, עשרה ימים ויותר, מאיי התבלינים ועד מָלָקָה (סמוך לסינגפור של ימינו). כאן כבר מחכה העכביש הראשון ברשת: אדון הנמל, שולטן רב-עוצמה, הדורש מס תמורת פריקת הסחורה. רק לאחר שהוסדר התשלום מתירים לסחורה הריחנית לעבור למפרשית אחרת, גדולה יותר, ושוב הספינה מזדחלת לדרכה, נהדפת אט-אט במשוטים רחבים או במפרש מרובע, מחוף אחד לאחר בהודו. כך עוברים חודשים, בהפלגה חדגונית ובהמתנה אינסופית בכל פעם שהרוח דוממת, תחת שמיים קופחים, נקיים מענן, או במנוסה בהולה מטייפונים ומשודדי ים. ההובלה על פני שניים או שלושה ימים טרופיים קשה עד אין קץ ומסוכנת לאין שיעור. מבין חמש ספינות, אחת תיפול כמעט תמיד קורבן לסערות או לשודדי ים, והסוחר הגדול מודה לאלוהים אם הקיף בהצלחה את קַמְפָּגְדָה והגיע סוף-סוף אל הורמוז או אל עדן, משם יוכל להמשיך אל "ערב המאושרת" או אל מצרים.

אך שיטת ההובלה הצפויה להם כעת רצופת תלאות באותה מידה, ולא פחות מסוכנת. בנמלי המעבר מחכים גמלים לאלפיהם, בשורות ארוכות וסבלניות. לאות הניתן על ידי בעליהם הם כורעים בצייתנות על ברכיהם, ובזה אחר זה מעמיסים על גבם את שקי הפלפל ופרחי המושק. ספינות המדבר מטלטלות אט-אט את מטענן בים החול. במסעות הנמשכים חודשים מובילות השיירות הערביות את הסחורה ההודית על פני מקומות המזכירים את סיפורי אלף לילה ולילה - בצרה ובגדד, דמשק וביירות וטְרֵבּיזוֹנְד, או דרך גֵ'דָה לקהיר. נתיבי המדבר קדמונים, הם ידועים לסוחרים כבר מימי הפרעונים והבָּקְטְרים. אך יש לזכור שהם מוכרים לא פחות לבדואים, הפיראטים של המדבר. תקיפה נועזת מבטלת לעיתים במהלומה אחת אינספור חודשים של עמל. ומה שניצל במזל מסערות החול ומהבדואים קורץ כעת לשודדים אחרים: על כל מטען של גמל, על כל שק, האמירים של חג'אז והשולטנים של מצרים וסוריה גובים מס, ומס גבוה ביותר. על פי ההערכות, מס המעבר שגבה מסוחרי התבלינים המכס המצרי לבדו הסתכם במאה אלף דוקָטים בשנה. וכאשר מגיעים סוף-סוף לשפך הנילוס ולאלכסנדריה מחכה שם הגזלן האחרון, ולא הפחוּת שבהם - הצי של ונציה. מאז החרבתה של העיר המתחרה ביזנטיון השתלטה הרפובליקה הקטנה על כל סחר התבלינים של המערב. במקום שהסחורה תמשיך ישירות אל היעד, היא מובלת תחילה לרִיאָלְטוֹ, שם היא נמכרת במכירה פומבית למתווכים הגרמנים, הפְלֵמִים והאנגלים. רק אז מתגלגלות העגלות הרחבות על פני השלג והקרח במעברי האלפים, ועליהן הפרחים שהנצו ולבלבו לפני שנתיים בשמש הטרופית, בדרכן אל החנווני האירופי וממנו גם אל הצרכן.

"מגלן" / שטפן צווייג. מגרמנית: ליה נרגד, 225 עמודים. הוצאת מודן.