במילותיה שלה, סיבוב ההופעות של בילי אייליש בארה"ב ב-2019 היה המהנה ביותר בקריירה שלה. כשהיא אמרה את המילים האלה, היא לא ידעה שהוא יהיה גם סיבוב ההופעות האחרון שלה, לאחר שמגפה עולמית תפסיק את המוזיקה בבת אחת ברחבי העולם למשך יותר משנה. בסיום אחת ההופעות בניו יורק, הצוות שלה ביקש ממנה להגיע למפגש עם בכירים בתעשייה. היא התבקשה לחייך ולהצטלם עם גברים מבוגרים בחליפות שלא הכירה או ידעה מה תפקידם. ילדות עשירות שמצאו את עצמן באירוע דחפו לה סמארטפון לפנים והוציאו ממנה תמונות סלפי לא מחמיאות. היא ניסתה לברוח, ולא הצליחה. דווקא מי שאמורה לשמור עליה מכל זה, אמא שלה, דחפה אותה בחזרה לאירוע. יום לאחר מכן היא קראה תגובה ברשת חברתית שהאשימה אותה בכך שהייתה אנטיפטית באירוע. זה שבר אותה. לא עזרו המיליונים בבנק, מיליארדי ההאזנות ברשתות הסטרימינג ומיליוני המעריצים שסוגדים לה. באותו רגע היא לא רצתה להיות הכוכבת הגדולה בעולם, אלא ילדה בת 17 שרוצה שאמא שלה תגן עליה מאנשים זרים שרוצים לקחת ממנה חתיכה ולנצל אותה.
גיל 17 הוא כר פורה לדרמה. סרטים מכל הז'אנרים עסקו בפן הקולנועי של הדרמה הזאת. מ"ילדות רעות", דרך "דמדומים" ועד "קארי". המבוכה הכללית של להיות נערה מתבגרת בתוך סביבה שיפוטית וביקורתית, זאת שמתאהבת בנער הלא נכון, לא מרגישה בנוח בגופה ולבסוף מוצאת גאולה בכישרון שהיה לה לאורך כל הדרך. במובן הזה, הסרט "העולם קצת מטושטש" לא שונה מסרטי התבגרות אחרים. עוד סיפור על ילדה אמריקנית טובת מראה, במקרה לבנה ובלונדינית, שחולמת לעבור תיאוריה וטסט ולנסוע כבר באוטו משל עצמה. ליום ההולדת 17 היא מקבלת בדיוק את זה, דודג' שחורה חדשה ונוצצת מופיעה לה בחניה. בין לבין אנחנו מגלים את העולם המלא שלה. יש לה תחביבים מוזרים כמו גידול טרנטולה בחדר השינה שלה, יש לה בן זוג מתוסבך עם נטיות אלימות שמבוגר ממנה בחמש שנים, היא נלחמת בתסמונת טורט ובתסמינים שונים של דיכאון - שמתנקזים אצלה לכתיבת מוזיקה. זה בסך הכל עוד סרט נעורים בלתי מזיק, מלבד העובדה שמדובר בסיפור אמיתי שנגמר בכך שהילדה הופכת להיות אחת הזמרות הכי מצליחות בעולם.
על פניו, הסרט התיעודי מבית אפל טיוי פלוס אמור להיות עוד יצירה מלאכותית מטעם כוכבת הפופ עצמה, כמו "מיס אמריקנה" של טיילור סוויפט, אלא שבמפתיע, מדובר במשהו אחר לגמרי. צוות הצילום המינימליסטי של הבמאי אר ג'יי קאטלר ("בלושי", "תקשיב לי מרלון") ליווה את בילי אייליש ומשפחתה לתקופה של 140 יום. חלק מהזמן המצלמות שימשו כזבוב על הקיר בבית המשפחה, קלטו את תהליך כתיבת השירים, העבודה המשותפת של בילי ואחיה פיניאס על המוזיקה, רגעי החרדה והלחץ לעמוד בדדליין ולבסוף - הוצאת אלבום הבכורה, שהוקלט כולו בחדר השינה שלה.
התוצאה, בדיעבד, היסטורית: מדובר בתיעוד של יצירת האלבום המצליח ביותר של 2019 יש מאין. מהשורות שנכתבו ביומן של בילי (לצד איורים של מפלצות ואיברי מין), דרך הריבים היצירתיים עם המשפחה ועד הזכייה בחמישה פרסי גראמי על אותם שירים. בין לבין המצלמות מלוות את הכוכבת הצעירה לסיבובי הופעות ברחבי ארה"ב, אירופה ואוקיאניה, עם צילומים מדהימים גם של הנאמברים המוזיקליים וגם של הרגעים הקטנים מאחורי הקלעים, לפני, אחרי ולפעמים במהלך ההופעות. כך למשל הסרט מתעד את בילי נוקעת את הרגל שלה ממש בפתיחת הופעה במילאנו, יורדת מהבמה בכאבים, שם מחכה לה אמה עם מגף אורתופדי. היא חוזרת לבמה, מנסה לשיר אך מגלה מול עשרות האלפים בקהל שהקול שלה חנוק מדמעות. היא יורדת מהבמה שוב, וזוכה לסשן טיפולי על ידי אחיה, שמשכנע אותה לחזור לבמה. המצלמות של קאטלר מצליחות להראות את הרגע המדויק שבו בילי עוברת מלהיות הכוכבת הכי גדולה בעולם, לילדה בת 17 שרק רוצה להיעלם בתוך החיבוק של אמא שלה - והגלגול המחודש שלה לתוך הסופרסטאר שהיא.
הסרט כולו מושפע מאוד מ"תנו לי מחסה" של אלברט ודיוויד מייזלס, על סיבוב ההופעות של הרולינג סטונס ב-1969 שנגמר בטרגדיה, ובעיקר מ-"Don't Look Back", סרטו הדוקומנטרי של די איי פניבייקר על סיבוב ההופעות של בוב דילן באנגליה בשנת 1965. כולל ממש ציטוטים ויזואליים של בילי נוסעת ברחובות ניו יורק עם החלון פתוח ומדברת עם המעריצים שלה, בדיוק כפי שדילן עושה ברחובות לונדון. ההשוואה לסטונס או לדילן לא מופרכת כבר בשלב זה, עם תו תקן של האישה המואזנת ביותר בספוטיפיי בעולם בשנת 2020 (שנה שבה כמעט לא שחררה מוזיקה חדשה).
זו לא רק הפופולריות הנוסקת של המוזיקה שלה. המעריצים של בילי אייליש, גם אם רובם עדיין בגילאי 13-17, מחוברים אליה ברמה הכי אישית. רבים מעידים שהיא "הצילה להם את החיים" או "כותבת את מה שהם מרגישים". זה לא עניין חדש. מעריצים אמרו את זה גם לביטלס ולדילן בסיקסטיז, למוריסי באייטיז ועד לא מזמן ג'סטין ביבר וליידי גאגא היו במעמד הזה (בישראל, אגב, הייתה כת מעריצים דומה לדפנה דקל אי שם בניינטיז, לכו תבינו). במובן הזה, הסרט מהווה הזדמנות גם למי שלא התחבר או נחשף למוזיקה שלה להבין את סוד הקסם של הכוכבת.
ולמען האמת, אין כמעט סודות בסרט. בילי והמשפחה לא מסתירים כלום מהמצלמות. הסרט לוקח אותנו פשוטו כמשמעו לחדר המיטות של בילי, שם אמא שלה מעירה אותה כדי לספר לה שהיא מועמדת לשישה פרסי גראמי, וכמו כל ילדה בת 17 היא רק רוצה לחזור לישון. לאורך הסרט אנחנו רואים את בילי סובלת מהתקפי הטורט, עושה שיחות וידאו עם ג'סטין ביבר והופכת לגרופי בת 12, פוגשת לחיבוק מטריד את אורלנדו בלום (אותו לא זיהתה) וגם נחשפים מקרוב למערכת היחסים שלה שמתפוררת לנו מול העיניים. בסרט מלא ברבדים, זה ללא ספק האכזרי שבו. קשה להיזכר בתולדות הקולנוע קשה בדמות יותר בלתי נסבלת מאשר "קיו", בן הזוג של בילי, שלוקח את האהבה הטהורה של הילדה הרגישה בת ה-17 ופשוט מנצל אותה לצרכיו בלי לגמול לה בשום דרך. בשלב הזה לא משנה אם אתה מעריץ או לא, אתה עומד לצדה של הגאונה הצעירה.
המעריצים של בילי אייליש יתמוגגו מכל רגע בסרט, כולל מהרגעים הקטנים שבהם היא מוציאה רישיון נהיגה או מקבלת הרצאה מאביה על החשיבות של נהיגה זהירה בכביש. ואולם, באורך של 141 דקות, הסרט שכולל כמעט 20 שירים מלאים של הזמרת הצעירה, עשוי להיות ארוך מדי בשביל הצופה הממוצע. מעניין יהיה לחזור אליו בעוד 20 שנה ולראות אם בילי עמדה בציפיות שהיא העמידה בסרט, או שהפכה לעוד כוכבת פופ לרגע בתעשיית הבידור האכזרית של המאה ה-21.
בקטנה
מוזר שדווקא בסרט כל כך ארוך, כמעט שעתיים וחצי, לא מצאו לנכון לשלב דברים שחשובים ללבה של אייליש כמו האקטיביזם שלה למען בעלי חיים והסביבה, ההתגייסות למען מימוש זכות ההצבעה בארה"ב או אפילו סתם ההתמכרות החיובית שלה לסדרה "המשרד", שכוללת 14 צפיות בכל פרקי הסדרה. עם כל הכבוד לנאום הזהירות בדרכים של האבא, היה עדיף לנצל את הזמן הארוך שניתן ליוצרים כדי להוסיף קצת צבע ועומק לדמות הראשית.