הארי הולה חוזר: קראו את הפרק הראשון מתוך "צמא" של יו נסבו

הוא בהה אל תוך הריקות הלבנה.
כפי שנהג לעשות במשך שלוש שנים כמעט.
אף אחד לא ראה אותו, והוא לא ראה אף אחד. למעט בפעמים שבהן הדלת נפתחה והלחות נשאבה החוצה במידה מספקת כדי שהוא יבחין להרף עין בגבר עירום, כי הדלת נסגרה שוב והכול נעטף בערפל.
בית המרחץ ייסגר עוד מעט. הוא היה שם לבד.
הוא כרך את חלוק המגבת ביתר חוזקה סביב גופו, קם מספסל העץ ויצא, חלף על פני בריכת השחייה הריקה מאדם, נכנס למלתחות.
שום מקלחת מטפטפת, שום שיחה בטורקית, שום כפות רגליים יחפות מטופפות על אריחי הרצפה. הוא התבונן בעצמו במראה. העביר אצבע לאורך הצלקת שעדיין ניכרה בפניו אחרי הניתוח האחרון. נדרש לו זמן להתרגל לפניו החדשים. האצבע המשיכה במורד הצוואר, על פני החזה, עצרה במקום שבו התחיל הקעקוע.
הוא פתח את מנעול התלייה של התא, לבש את מכנסיו ואת המעיל מעל לחלוק הרחצה שעדיין היה לח. שרך את נעליו. וידא שוב שהוא לבד ורק אז ניגש אל התא עם מנעול התלייה עם קוד, שכתם של צבע כחול עליו. הוא התבונן רגע באקדח הגדול והיפה שהיה מונח בפנים, ורק אז לפת את הקת האדומה ותחב את האקדח לכיס המעיל. אחר כך הוציא את המעטפה ופתח אותה. מפתח. כתובת, ומידע יותר מפורט.
דבר מה נוסף היה מונח בתוך התא.
צבוע בשחור, עשוי מברזל.
בידו האחת הרים אותו אל האור ובחן, מרותק כולו, את מלאכת הברזל היצוק.
הוא יצטרך לשטוף אותו, לקרצף אותו, אבל הוא כבר נסער מן המחשבה שישתמש בו.
שלוש שנים. שלוש שנים בתוך ריק לבן, במדבר של ימים ריקים מתוכן.
הגיע הזמן. הזמן לגמוע שוב את החיים.
הזמן לחזור.

הארי התעורר בבהלה. בהה בספק-חושך ספק-אור שבחדר השינה. זה שוב היה הוא, הוא חזר, הוא היה כאן.
"היה לך סיוט, יקירי?" הקול שלחש לידו היה רגוע וחמים.
הוא הסתובב אליה. עיניה החומות בחנו אותו. ורוח הרפאים דהתה ונעלמה.
"אני פה," אמרה רָקֶל.
"והנה אני," הוא אמר.
"מי זה היה הפעם?"
"אף אחד," הוא שיקר והניח את ידו על הלחי שלה. "תחזרי לישון."
הארי עצם את עיניו. חיכה עד שהיה בטוח שהיא עצמה את שלה ופקח שוב את שלו. התבונן בפניה. הפעם הוא ראה אותו בתוך יער. אדמות בור, עטופות בערפל לבן שהסתחרר סביבם. הוא הרים את היד, כיוון משהו אל הארי. הוא הצליח להבחין בפני השד המקועקעים על חזהו החשוף. הערפל נעשה סמיך, והוא נעלם. הוא שוב נעלם.
"ואני פה," לחש הָארי הוּלֶה.

1. יום רביעי בערב

הגֶ'לוֹסי בָּר היה כמעט ריק, ואף על פי כן היה קשה לנשום.
מֶהמֶט קָלָאק התבונן בגבר ובאישה שישבו על הבר כשמזג יין לכוסות שלהם. ארבעה אורחים. השלישי היה בחור שישב לבדו לשולחן ולגם לגימות קטנות מהבירה שלו, והרביעי, זוג מגפי הבוקרים שלו בצבצו מתוך אחד התאים, שבו נסוג החושך מעת לעת מפני האור הבוקע מצג של טלפון. ארבעה אורחים בשעה אחת-עשרה וחצי בערב ספטמבר באזור הבָּרים הטוב ביותר בגרינֶרלוֹקָה. איום ונורא, וזה לא יכול להמשיך ככה. קרה שהוא שאל את עצמו למה התפטר מעבודתו כאחראי על הבָּר במלון הכי אופנתי בעיר לטובת הבר המוזנח עם חוג לקוחותיו השתויים, ועוד לבד. אולי הוא חשב שאם יעלה את המחירים יצליח להחליף את האורחים הוותיקים באלה שהוא רצה: המבוגרים הצעירים, האמידים והלא בעייתיים של האזור. ואולי הוא פשוט היה זקוק אחרי הפרידה מהחברה שלו למקום שבו יוכל לשכוח את עצמו בעבודה. ואולי עשה מה שעשה בגלל שההצעה מכריש ההלוואות דניאָל בָּנקס נראתה לו מפתה אחרי שהבנק דחה את בקשת ההלוואה שלו. ואולי פשוט מהסיבה שבג'לוסי בר הוא מי שמחליט על המוזיקה, ולא מנהל מלון מסריח שמכיר מנגינה אחת בלבד, את צלצול הקופה הרושמת. גירוש הלקוחות הישנים היה קל מאוד, הם כבר מזמן התמקמו בבר זול במרחק שלושה בלוקים. אלא שגיוס לקוחות חדשים התברר כמשימה קשה יותר. ייתכן שיהיה עליו לשקול מחדש את הקונספט. ייתכן שמסך טלוויזיה פשוט שמשדר רק כדורגל טורקי לא מספיק כדי לקרוא למקום בר-ספורט. ובגזרת המוזיקה, אולי עליו להשקיע יותר בקלאסיקות כמו יו-טו וספרינגסטין לבנים, וקולדפליי לבנות.
"אני לא יצאתי למי יודע מה הרבה דייטים דרך טינדר," אמר גֵייר והניח שוב את כוסית היין הלבן על הדלפק. "אבל גיליתי שיש שם הרבה מאוד דברים מוזרים."
"באמת?" אמרה האישה וכבשה פיהוק. היה לה שיער בהיר, קצוץ. היא היתה רזה. בת שלושים וחמש, חשב מהמט. תנועות מהירות, מעט קדחתניות. עיניים עייפות. עובדת הרבה מדי ועושה כושר, בתקווה שזה יוסיף לה היקפים שאין לה. מהמט ראה את גייר מרים את הכוסית בשלוש אצבעות שכרך סביב הרגל, כמוה. באינספור הפגישות שלו דרך טינדר הוא הזמין בעקביות את מה שהדייטים שלו הזמינו, בין שהיה זה ויסקי ובין שתה ירוק. נראה שרצה לאותת שגם בתחום הזה יש התאמה.
גייר כחכח בגרונו. עברו שש דקות מאז שהיא נכנסה לבר, ומהמט ידע שעכשיו מגיע השלב הבא.
"את יותר יפה בחיים מאשר בתמונת הפרופיל שלך, אֶליסֶה," אמר גייר.
"אמרת את זה כבר, אבל תודה שוב."
מהמט הבריק את הכוס שבידו והעמיד פנים שהוא אינו מקשיב.
"אז ספרי לי, אליסה, מה את מאחלת לעצמך בחיים?"
היא חייכה במידה של הכנעה. "גבר שלא רק המראה החיצוני קובע אצלו."
"אני ממש מסכים איתך, אליסה, מה שקובע זה מה שבפנים."
"זאת היתה בדיחה. אני נראית יותר טוב בתמונת הפרופיל, ולמען האמת זה נכון גם לגביך, גייר."
"אה-הה," אמר גייר ובהה המום משהו אל תוך כוסית היין שלו. "הרוב מן הסתם בוחרים בתמונה מוצלחת. אז את מאחלת לעצמך גבר. איזה סוג של גבר?"
"אחד שירצה להישאר בבית עם שלושה ילדים." היא הסתכלה בשעון.
"אה-הה." הזיעה פרצה לא רק מהמצח, אלא מכל ראשו הגדול והמגולח למשעי של גייר. ועוד מעט היא תשאיר עיגולים בבתי השחי של החולצה השחורה בגזרת סְלימְפיט, בחירה מוזרה שכן גייר לא היה סְלים וגם לא פיט. הוא סובב את הכוס. "זה בדיוק חוש ההומור שלי, אליסה. לפי שעה כלב מספיק לי בתור משפחה. את אוהבת בעלי חיים?"
,Tanrim חשב מהמט, למה הוא לא מרים ידיים כבר?
"כשאני פוגש את האישה הנכונה, אני מרגיש את זה פה..." הוא חייך, הנמיך את קולו והצביע בכיוון המפשעה שלו. "... וגם פה. אבל במקרה כזה חייבים קודם לוודא שזה בסדר. מה את אומרת, אליסה?"
מהמט הצטמרר. גייר הימר על הכול, וההערכה העצמית שלו עומדת לחטוף מהלומה נוספת.
האישה הזיזה את כוסית היין שלה הצדה, רכנה והתקרבה אליו מעט, ומהמט נאלץ להתאמץ כדי לשמוע: "אתה יכול להבטיח לי משהו, גייר?"
"ברור." מבטו וקולו היו להוטים כשל כלב.
"שאחרי שאני אצא מפה, אתה לעולם לא תנסה שוב ליצור איתי קשר."
למהמט לא נותר אלא להתפעל מגייר, שהצליח להעלות חיוך על פניו. "ברור." האישה שוב נשענה לאחור. "זה לא בגלל שאתה נראה לי כמו סטוקר, גייר, אבל היו לי כמה התנסויות גרועות, אתה מבין? אחד מהם התחיל לעקוב אחרי. הוא גם איים על גברים שהייתי איתם. אני מקווה שאתה מבין למה אני קצת זהירה."
"מבין." גייר הרים את הכוסית שלו ורוקן אותה. "כמו שאמרתי, יש הרבה טיפוסים מוזרים שם בחוץ. אבל אל תדאגי, את די בטוחה. סטטיסטית, הסיכוי של גבר להירצח גבוה פי ארבעה מזה של אישה."
"תודה על היין, גייר."
"אם אחד משלושתנו..."
מהמט המשיך להביט בכיוון הנגדי כשגייר הצביע עליו. "... יירצח הערב, הסבירוּת שזו תהיה את היא של אחת לשמונה. לא, חכי רגע, בעצם צריך לחלק את זה..."
היא קמה. "אני מקווה שתעשה את החשבון. מאחלת לך חיים טובים."
גייר בהה בכוס היין עוד רגע אחרי שהיא הלכה, כשהוא מהנהן לקצב צלילי "פיקס יוּ," כמו כדי לשכנע את מהמט ועדים אפשריים נוספים שהוא כבר התנער מהקטע, היא לא היתה אלא שיר פופ באורך שלוש דקות שנשכח באותה מהירות. ואז הוא קם בלי לגעת בכוסית והלך. מהמט הביט סביבו. מגפי הבוקרים והבחור שלגם מהבירה שלו בעצלתיים הלכו גם הם. הוא היה לבד במקום. והחמצן חזר לשם. בעזרת הטלפון הנייד הוא החליף את רשימת השירים בתפריט. רשימת השירים שלו. בָּד קוֹמפָּני. בהינתן שההרכב מונה חברים ממוֹט דֶה הוּפּל, פרי וקינג קרימזוֹן, אין מצב שזה לא יהיה טוב. ועם פּוֹל רוֹגֶ'רס בצד הקולי, לא ייתכן שזה לא יהיה טוב. מהמט הגביר את הווליום עד שהכוסות מאחורי הדלפק הצטלצלו זו בזו.

אליסה צעדה במורד תוֹרוָואלד מֵייאֶרסגָטֶה, בין בנייני מגורים בני ארבע קומות שאכלסו בעבר את מעמד הפועלים בחלק העני של עיר ענייה, אלא שכיום מטר רבוע עולה בהם בדיוק כמו בלונדון ובסטוקהולם. ספטמבר באוסלו. האפלולית חזרה סוף-סוף והשאירה מאחור את לילות הקיץ הבהירים הארוכים והמעצבנים, ואיתם את הביטויים ההיסטריים, העליזים והמטופשים של הקיץ. בספטמבר חזרה אוסלו לאני האמיתי שלה: מלנכולית, מסויגת, יעילה. חזות סולידית, אבל לא בלי מקומות וסודות אפלים. כמוה, יהיו שיטענו. היא האיצה את צעדיה, הגשם היה באוויר, תרסיס דק, נתז מהתעטשות של אלוהים, כפי שאחד הדייטים שלה כינה זאת בניסיון להיות פואטי. היא תוותר על טינדר. מחר. מספיק זה מספיק. מספיק עם הגברים החרמנים שבמבט אחד גורמים לה להרגיש כמו זונה כשהיא פוגשת אותם באיזה בר. מספיק עם הפסיכופטים והסטוקרים שנדבקים כמו בוץ ושואבים זמן, אנרגיה וביטחון. מספיק עם הלוזרים הפתטיים שגורמים לה להרגיש חלק מהם.
אומרים שדייטינג באינטרנט זו הדרך החדשה להכיר אנשים, שזה כבר לא משהו להתבייש בו, שכולם עושים את זה. אבל זה לא נכון. אנשים מכירים בעבודה, בהרצאות, דרך חברים, במכון הכושר, בקפטריה, בטיסות, באוטובוס, ברכבת. מכירים זה את זה כמו שהם אמורים להכיר, כשהם רגועים, בלי לחץ, ובהמשך הם יכולים לדבוק באשליה הרומנטית בדבר תמימות, טוהר וגחמות הגורל. היא רצתה את האשליה הזאת. היא תמחק את החשבון שלה. היא כבר אמרה את זה לעצמה בעבר, אבל זה יקרה עכשיו, עוד הערב.
היא חצתה את סוֹפיאֵנבֶּריגָטָה והוציאה את מפתח דלת הכניסה לבניין, ליד חנות הירקן. היא פתחה את הדלת בדחיפה ונכנסה לחשכת המבואה. ועצרה בו-במקום.
הם היו שניים.
נדרשו לעיניה כמה שניות להסתגל די הצורך לחושך כדי לראות מה הם מחזיקים ביד. שני הגברים עמדו שם במכנסיים פתוחים עם איבר המין בחוץ.
היא נרתעה לאחור. היא לא הסתובבה, רק התפללה שאף אחד לא עומד מאחוריה.
"פאקינג סורי." השילוב הזה נאמר על ידי קול צעיר. בן שמונה-עשרה עד עשרים, על פי הניחוש שלה. לא פיכח.
"איחס," אמר השני. "השתנת על הנעליים שלי!"
"נבהלתי, ברח לי!"
אליסה כרכה את המעיל ביתר חוזקה סביב גופה וחלפה על פני הבחורים ששוב נפנו אל הקיר. "זה לא משתנה פה," אמרה.
"סורי, זה היה דחוף. ולא יחזור על עצמו."

גייר מיהר לעבר שלֶפֶּגרֶלסגָטֶה כשהוא שקוע במחשבות. זה לא בסדר שמערך של שני גברים ואישה אחת מעניק לאישה סיכוי מדויק של אחת לשמונה להירצח, החשבון יותר מסובך מזה. הכול תמיד יותר מסובך.
אחרי שחלף על פני רוֹמסדָלסגָטָה משהו גרם לו להסתובב. גבר פסע במרחק חמישים מטרים מאחוריו. הוא לא היה בטוח, אבל נדמה היה לו שזה אותו בחור שעמד בגדה הנגדית של הרחוב וצפה בחלון ראווה כשגייר יצא מג'לוסי בר. לא? גייר האיץ את צעדיו מזרחה, בכיוון דֶלֶנאֶנגָה ומפעל השוקולד, הרחובות האלה היו שוממים מאדם, רק אוטובוס שכפי הנראה הקדים את לוח הזמנים שלו עמד בתחנה וחיכה. גייר הציץ לאחור. הבחור עדיין היה שם, עדיין באותו מרחק. גייר פחד מאנשים כהי עור, כך מאז ומתמיד, אבל הוא לא הצליח לראות בבירור את הבחור. הם היו בדרכם מהשכונה הלבנה, ששינתה את אופייה משכונת עוני לאזור מגורים של מעמד הביניים והמעמד הגבוה, אל השכונה הצפופה יותר בדירות של דיור ציבורי ומהגרים. גייר ראה את דלת הכניסה של הבניין שלו במרחק מאה מטרים לפניו. אבל כשהוא הסתובב, הוא ראה שהבחור פתח בריצה, והמחשבה שדולק בעקבותיו סוֹמָלי, אחד שכבר עבר אי-אילו טראומות במוגדישו, גרמה לו להרים רגליים. גייר לא רץ כבר שנים רבות, ובכל פעם שעקביו חבטו באספלט חלפה בגופו טלטלה מהחבטה שהגיעה עד לקליפת המוח וטשטשה את שדה הראייה שלו. הוא הגיע, הצליח להכניס את המפתח במנעול בניסיון הראשון, הסתער פנימה וטרק את דלת העץ הכבדה מאחוריו. נשען על הדלת הלחה והרגיש שהנשימה צורבת בריאותיו וחומצת החלב בוערת בירכיו. הוא הסתובב ובהה מבעד לזכוכית שבחלקה העליון של הדלת. הוא לא ראה נפש חיה ברחוב. אולי הוא לא היה סומָלי, אחרי הכול. גייר לא יכול היה שלא לצחוק. לא להאמין עד כמה הבן אדם נבהל רק בגלל קצת דיבורים על רצח. ומה אליסה אמרה על הסטוקר ההוא?
גייר עדיין היה קצר נשימה כשנעל את עצמו בתוך הדירה. הוא הוציא בקבוק בירה מהמקרר, ראה שחלון המטבח הפונה לרחוב פתוח וסגר אותו. נכנס לחדר העבודה והדליק אור.
הוא לחץ על מקש במחשב שלפניו ומסך ה-20 אינץ' האיר.
הוא הקליד את המילים"Pornhub" ו-"French" בשדה החיפוש. הוא עבר על התמונות עד שמצא תמונה של אישה שלפחות היתה בעלת צבע שיער ותספורת כשל אליסה. הקירות בדירה היו דקים לכן הוא חיבר את האוזניות למחשב האישי לפני שהקליק פעמיים על התמונה, פתח את המכנסיים והפשיל אותם מירכיו. הדמיון של האישה לאליסה היה כה זעום שגייר בחר לעצום עיניים ולהתרכז בגניחות שלה תוך שהוא מנסה לשוות לנגד עיניו את הפה הקטן, הקפוץ מעט של אליסה, את מבטה הלעגני, את חולצתה המהוגנת, ועל כן סקסית ביתר שאת. הוא בחיים לא יכול היה להשיג אותה. בחיים לא. אלא בדרך הזאת.
גייר הפסיק. פקח את עיניו. הרפה מהזין וחש שהשיער בעורפו סומר ברוח הפרצים הקרה שמאחוריו. מפתח הדלת שאותה נעל בקפידה, הוא בטוח בכך. הוא הרים את היד כדי להסיר את האוזניות, אבל ידע בתוך כך שמאוחר מדי.

אליסה סגרה את שרשרת הביטחון של הדלת, בעטה מעליה את הנעליים במסדרון וכרגיל העבירה את ידה על התצלום שלה-עצמה עם אחייניתה אינגווילד, שהיה צמוד לשולי המראה. זה היה טקס שאת פִשרו לא הבינה לאשורו, חוץ מזה שהוא ממלא כנראה צורך אנושי עמוק, בדומה לסיפורים על מה שקורה לנו לאחר המוות. היא נכנסה לסלון והשתרעה על הספה בדירת השני חדרים הקטנה והנעימה שלה, שבבעלותה. היא בדקה את הטלפון. מסרון מהעבודה, הפגישה שנקבעה למחר מוקדם בבוקר בוטלה. היא לא סיפרה לבחור שפגשה הערב שהיא עורכת דין ועובדת כאפוטרופוס מטעם בית המשפט, עם התמחות במקרי אונס. וגם לא שהסטטיסטיקה שלו שלפיה גברים חשופים יותר לרצח חושפת חצי אמת בלבד. במקרי רצח על רקע מיני, הסבירות שהקורבן היא אישה גבוהה פי ארבעה מזו של גבר. מהסיבה הזאת, דבר ראשון שעשתה כשקנתה את הדירה היה להחליף את המנעול ולהתקין שרשרת ביטחון, אביזר לא מקובל בנורווגיה, והיא עדיין התקשתה בסגירתה ובפתיחתה.
היא פתחה את טינדר. היא קיבלה התאמה עם שלושה גברים שאותם סימנה כאפשריים מוקדם יותר הערב. אה, זה מה שכל כך נפלא בעסק הזה. לא הפגישה איתם, אלא הידיעה שהם ברשת ורוצים אותה. האם תרשה לעצמה פלרטוט טקסטואלי אחרון, שלישייה וירטואלית עם שני הזרים האחרונים שלה לפני שהיא מוחקת את החשבון ואת האפליקציה לנצח?
לא. למחוק עכשיו.
היא נכנסה לתפריט, מילאה את הפרטים המתבקשים ולבסוף הגיעה לשאלה אם היא באמת רוצה למחוק את החשבון שלה.
אליסה הביטה באצבע המורה שלה. היא רעדה. אלוהים, היא פיתחה התמכרות? התמכרות לקבלת אישור לכך שיש מישהו, מישהו שאמנם אין לו מושג מי היא ואיך היא, אבל בכל זאת מישהו שרוצה אותה כמו שהיא. לפחות בתמונת הפרופיל. היא מכורה לגמרי, או רק קצת? את זה כנראה תגלה אם פשוט תמחק את החשבון ותבטיח לעצמה חודש אחד בלי טינדר. חודש אחד, ואם היא לא תעמוד בזה, הרי שמשהו באמת לא בסדר אצלה. האצבע הרועדת התקרבה לכפתור "מחק."
ואם היא אכן מה שמכונה מכורה, עד כמה זה מסוכן? כולנו זקוקים להרגשה שיש לנו מישהו, ושמישהו מרגיש כך לגבינו. היא קראה שעוללים עלולים למות בלי מינימום של מגע עורי. היו לה ספקות לגבי אמיתות הקביעה הזאת, אבל מצד שני: מה הטעם לחיות רק בשביל עצמה, בשביל עבודה שמכלה אותה ובשביל חברים שלמען האמת היא מתרועעת איתם בעיקר מתוך תחושת חובה כי אימת הבדידות מכרסמת בה יותר מקול טענותיהם המשמימים על ילדים, בעלים או היעדרו של כל אחד מאלה. ואולי הגבר שנועד לה נמצא ברגע זה בטינדר? טוב, בסדר, סיבוב אחרון. את התמונה הראשונה שעלתה על המסך היא גררה שמאלה. לפח האשפה, לאני-לא-מעוניינת-בך. כנ"ל עם השני. והשלישי.
מחשבותיה שוטטו. היא שמעה הרצאה של פסיכולוג שהיה בקשר קרוב עם אחד הפושעים האלימים ביותר במדינה והוא אמר שגברים רוצחים בשביל סקס, כסף וכוח, ונשים רוצחות מתוך קנאה ופחד.
היא הפסיקה את גרירת התמונות שמאלה. היה משהו מוכר במעומעם בפנים הצרים שבתמונה, למרות שהיא היתה חשוכה וקצת לא בפוקוס. זה כבר קרה בעבר, טינדר הרי משדך בין אנשים שנמצאים בקרבה מיידית זה לזה. ועל פי טינדר, הגבר הזה נמצא במרחק של פחות מקילומטר ממנה, כן, ככל שהיא יודעת יכול להיות שהוא נמצא באותו רחוב. כך או אחרת, העובדה שהתמונה אינה בפוקוס מעידה על כך שהוא לא למד את הטיפים על טקטיקת-טינדר אמיתית ברשת, וזה כשלעצמו יתרון. הטקסט היה בסך הכול "הי". שום ניסיון להתבלט. אולי לא ממש שופע דמיון, אבל לפחות עדות לביטחון עצמי. כן, בהחלט היה מוצא חן בעיניה גבר שהיה ניגש אליה במסיבה ורק אומר "הי" במבט רגוע, יציב שמשדר "נמשיך מכאן?"
היא גררה את התמונה ימינה. לאתה-מעורר-בי-סקרנות.
ושמעה את הצפצוף העליז מהאייפון שבישר שיש לה התאמה נוספת.

גייר נשם בכבדות דרך האף.
הוא העלה את המכנסיים וסובב אט-אט את הכיסא.
האור שבקע ממסך המחשב היה התאורה היחידה בחדר והוא האיר רק את פלג גופו העליון ואת כפות ידיו של האדם שעמד מאחוריו. הוא לא ראה את הפנים, רק את כפות הידיים הלבנות שהושיטו אליו משהו. רצועת עור שחורה. ובקצה שלה לולאה.
האדם התקרב אליו כדי צעד, וגייר נסוג באוטומטיות.
"אתה יודע מה הדבר היחיד שלדעתי מגעיל יותר ממך?" לחש הקול באפלה, והידיים מתחו את הרצועה.
גייר בלע רוק.
"הכלב," אמר הקול. "הכלב המסריח, שהבטחת שתעשה כל מה שצריך לעשות איתו. שמחרבן על הרצפה במטבח בגלל שלאף אחד אין כוח לצאת איתו."
גייר כחכח בגרונו. "אבל קארי, בחייך..."
"תוציא אותו. ואל תיגע בי כשאתה נכנס למיטה."
גייר לקח לידיו את רצועת הכלב והדלת נטרקה אחריה.
הוא נשאר לשבת בא, ממצמץ.
תשעה, חשב. שני גברים ואישה אחת, רצח. הסיכוי שהאישה תהיה קורבן הרצח הוא אחד לתשעה, לא אחד לשמונה.

מהמט נהג לאיטו בב-מ-וו הישנה ביציאה מרחובות המרכז לעבר קייֶלסוֹס, אל הווילות עם נוף של הפיורד ואוויר נקי יותר. הוא נכנס לרחוב השקט שלו, שנם את שנתו. אאודי R8 שחורה חנתה לפני המוסך שליד הבית. מהמט האט. לרגע שקל ללחוץ שוב על דוושת הגז ולהמשיך הלאה. הוא ידע שזה לא יהיה אלא השהיה. מצד שני זה בדיוק מה שהוא צריך. השהיה. אבל בָּנקס שוב ימצא אותו ואולי נקודת הזמן המתאימה היא עכשיו. היה חשוך, שקט מוחלט שרר ולא היו שום עדים. מהמט חנה במקביל לשפת המדרכה. פתח את תא הכפפות. ראה את מה שהניח שם לפני כמה ימים, במחשבה תחילה שהמצב הזה עלול להיווצר. מהמט תחב אותו בכיס המעיל ונשם נשימה עמוקה. ואז יצא מהמכונית והתחיל ללכת בכיוון הבית.
דלת האאודי נפתחה ודָניאָל בָּנקס יצא מתוכה. כשמהמט פגש אותו במסעדה "פֶּרל אוֹף אינדייה" הוא העריך שהשם הפרטי הפקיסטני ושם המשפחה האנגלי ככל הנראה מזויפים, כמו החתימה על המסמך המפוקפק שעליו חתמו. אבל המזומנים בתיק שהוא העביר מצד אחד של השולחן למשנהו היו גם היו אמיתיים.
החצץ שלפני המוסך חרק תחת סוליות נעליו של מהמט.
"בית יפה," אמר דניאל בנקס שנשען על ה-R8 בזרועות שלובות על חזהו. "הבנק לא היה מוכן לקחת אותו כביטחון?"
"אני רק שוכר פה," אמר מהמט. "את קומת המרתף."
"אני מצטער בשבילי," אמר בנקס. הוא היה הרבה יותר נמוך ממהמט, אבל זה לא נראה כך כשעמד ולחץ על קיבורת הזרוע שמתחת למיקטורן החליפה. "כי אז לא יועיל לנו להצית ולשרוף אותו כדי שאתה תקבל את כספי הביטוח לתשלום החוב שלך, לא?"
"נכון, כנראה שלא."
"אני מצטער גם בשבילך, כי פירוש הדבר שאני נאלץ לנקוט שיטות כואבות. אתה רוצה לדעת מהן?"
"אתה לא רוצה לדעת אם לפני כן אצליח לשלם?"
בנקס נד בראשו ושלף חפץ מכיסו. "התשלום היה אמור להתבצע לפני שלושה ימים, ואמרתי לך שהדייקנות היא מעל לכול. כי כדי שלא רק אתה, אלא כל הלווים שלי יידעו שהתנהלות כזאת היא בלתי נסבלת, אני חייב להגיב בלי יוצאים מן הכלל." הוא החזיק את החפץ תחת האור שבקע ממנורת המוסך. מהמט בקושי נשם.
"אני יודע שזה לא מקורי במיוחד," אמר בנקס, היטה את ראשו הצדה והתבונן בצבת. "אבל זה יעיל."
"אבל..."
"אתה יכול לבחור את האצבע. הרוב מעדיפים את זרת יד שמאל."
מהמט הרגיש שזה מציף אותו עכשיו. הכעס. ושהחזה עולה כשהוא ממלא את ריאותיו אוויר. "יש לי פתרון יותר טוב, בנקס."
"והוא?"
"אני יודע שהוא לא מקורי במיוחד," אמר מהמט ותחב את כף ידו הימנית לכיס המעיל. שלף אותו. כיוון אותו אל בנקס. אחז בו בשתי ידיו. "אבל הוא יעיל."
בנקס נעץ בו מבט מופתע, הנהן אט-אט.
"בזה אתה צודק," אמר בנקס, תפס את צרור השטרות שמהמט הושיט לו ושחרר את הגומייה.
"יש פה כדי לכסות את התשלומים והריבית עד הקרוּנָה האחרונה," אמר מהמט. "אבל בבקשה, תספור אם אתה רוצה."

פּלינג.
התאמת-טינדר.
צליל הניצחון הבוקע מהטלפון שלך כשמישהו שכבר גררת ימינה גורר את התמונה שלך ימינה.
ראשה של אליסה הסתחרר, לִבה דהר.
היא ידעה שזו תופעת לוואי מוכרת למשמע צליל השידוך של טינדר: פעימות לב מואצות כתוצאה של ההתרגשות. לצליל היתה יכולת לשחרר שורה של חומרי אושר שלהם אפשר להתמכר. אבל לא מהסיבה הזאת לבה השתולל כעת.
אלא מפני שהצליל לא הגיע מהטלפון שלה.
אבל הוא צלצל ברגע שהיא גררה את התמונה ימינה. תמונתו של האדם שלפי טינדר נמצא במרחק של פחות מקילומטר ממנה.
היא בהתה בדלת הסגורה של חדר השינה. בלעה רוק.
נראה שהצליל בקע מאחת מדירות השכנים. גרים פה פנויים ופנויות רבים, משתמשי טינדר אפשריים רבים. ועכשיו שקט, אפילו בקומה מתחתיה, שהבנות ערכו בה מסיבה כשיצאה מוקדם יותר הערב. אבל יש רק דרך מוכרת אחת להיפטר ממפלצות דמיוניות. לבדוק.
אליסה קמה מהספה ועשתה את ארבעת הצעדים אל דלת חדר השינה. היססה. כמה מקרי תקיפה מהעבודה הסתחררו בראשה.
ואז התעשתה ופתחה.
היא נשארה לעמוד על מפתן הדלת כשהיא מתקשה לנשום. כי לא היה שם אוויר. לפחות לא אוויר שהיא הצליחה לנשום.
האור מעל המיטה דלק, והדבר הראשון שראתה היה סוליות של מגפי בוקרים שחרגו מקצה המיטה. מכנסי ג'ינס וזוג רגליים ארוכות, שלובות. הגבר ששכב שם היה, כמו בתמונה, חציו בחושך וחציו לא בפוקוס. אבל הוא פתח את כפתורי החולצה שלו כך שחזהו היה חשוף. ועל החזה היו מצוירים או מקועקעים פנים. וזה מה שלכד את תשומת לבה. הפנים הזועקים באלם. כאילו הם תקועים, מנסים להיחלץ. גם אליסה לא הצליחה לצעוק.
ברגע שהגבר במיטה נשא אליה את עיניו, האור מהטלפון הנייד נפל על פניו.
"אז אנחנו שוב נפגשים, אליסה," הוא לחש.
וקולו גרם לה להבין למה חשבה שתמונת הפרופיל שלו נראית לה מוכרת. צבע השיער השתנה. ונראה שהפנים נותחו, היא הבחינה בעקבות תפרים בצלקת.
הוא הרים את ידו ותחב משהו לתוך פיו.
אליסה בהתה בו תוך שהיא נסוגה לאחור. ואז הסתובבה, נשמה אוויר וידעה שהאוויר הזה חייב לשמש לריצה, לא לצעקה. חמישה, לכל היותר שישה צעדים הפרידו בינה לבין דלת הכניסה לדירה. היא שמעה חריקות של המיטה, אבל הדרך שלו ארוכה יותר. אם רק תצליח לצאת לחדר המדרגות תוכל לצעוק ולהזעיק עזרה. היא הגיעה למסדרון ואל דלת הכניסה, הורידה את הידית ודחפה, אבל הדלת סירבה להיפתח. שרשרת הביטחון. היא משכה אליה את הדלת, פתחה את השרשרת, אבל זה היה איטי מדי, כמו בחלום בלהות, והיא ידעה שמאוחר מדי. משהו הונח על הפה שלה והיא נגררה לאחור. בייאושה שלחה את זרועה אל סדק בדלת מעל שרשרת הביטחון, הצליחה לתפוס את המשקוף מבחוץ, ניסתה לצעוק, אבל היד הגדולה, המצחינה מניקוטין, לפתה חזק מדי את הפה שלה. ואז היא נעקרה ממקומה והדלת נסגרה מולה. הקול לחש באוזנה: "לא מצאתי חן בעינייך? גם את לא נראית טוב כמו בתמונת הפרופיל שלך, בייבי. אנחנו צריכים להכיר יותר מקרוב, הרי לא הספקנו בפעם הק-קודמת."
הקול. והגמגום. היא כבר שמעה את זה בעבר. היא ניסתה לבעוט ולהשתחרר ממנו, אבל היא היתה לכודה בלפיתת מלחציים. הוא גרר אותה אל מול המראה. הניח את ראשו על כתפה.
"את לא אשמה בהרשעה שלי, אליסה, ההוכחות היו מוחצות. אני פה לא בגלל זה. את מוכנה להאמין לי אם אומר לך שמדובר בצירוף מקרים?" ואז הוא עיווה את פניו בחיוך. אליסה בהתה אל תוך הפה שלו. שיניו נראו כמו שיני ברזל, שחורות וחלודות, עם יתדות מחודדות בלסת העליונה והתחתונה, כמו מלכודת שועלים.
חריקה קלה עלתה מפיו כשפתח אותו, כאילו היה טמון בו קפיץ טעון.
היא נזכרה עכשיו בפרטי המקרה. בתצלומים מהזירה. וידעה שעוד מעט קט היא תמות.
ואז הוא נשך.
אליסה הֶרמָנסֶן ניסתה לצרוח לתוך כף היד שלו כשראתה את הדם ניתז מצווארה שלה.
הוא שוב הרים את הראש. הביט במראה. הדם שלה ניגר מגבות עיניו, מהשיער ובמורד הסנטר שלו.
"לזה אני קורא הת-התאמה, בייבי," הוא לחש. ואז נשך שוב.
היא נתקפה סחרחורת. הוא כבר לא אחז בה חזק כל כך, לא היה בכך צורך, משום שצינה משתקת, חשכה זרה פשטה בכל גופה, אל תוך גופה. היא הצליחה לשחרר יד אחת והושיטה אותה אל התמונה שבצד המראה. ניסתה לגעת בה, אבל קצות אצבעותיה לא הגיעו באמת אל יעדן.

"צמא" / יו נסבו. מנורווגית: רות שפירא. הוצאת ידיעות ספרים.