חמש שנים לאחר שריסקו קופות ב"משנה מקום, משנה מזל", חברו הבמאי ג'ון לנדיס והכוכב אדי מרפי ליצור להיט גדול עוד יותר - "מגלה את אמריקה". הסרט, שהופץ ב-1988, עסק בנסיך של ממלכה אפריקאית בדיונית, היוצא להרפתקה בניו יורק במטרה למצוא שידוך ולא פחות חשוב מכך, להוציא את כפית הזהב מפיו ולגלות לראשונה את משמעותה של עצמאות.
"מגלה את אמריקה" זמין בנטפליקס ובאמזון, וצפייה מחודשת מגלה כי לא נס ליחו. יש בו המון: הומור ורומנטיקה; תצוגת משחק מעולה של אדי מרפי, שהיה אז בשיאו, ונתמך בידי צוות משנה מעולה גם כן; הרבה סטייל; ומעל הכל, עוקץ סאטירי. בדרך כלל, סאטירה צריכה פרספקטיבה, אבל הסרט הזה הצליח להתייחס לאייטיז באירוניה מושחזת כבר בזמן אמת.
ועכשיו, באופן רנדומלי לחלוטין, 33 שנה לאחר הסרט המקורי, מתגלגל לפתחנו סרט ההמשך - "מגלה את אמריקה 2". כמו הרבה תוצרים קולנועיים השנה, הוא היה אמור להגיע למסך הגדול, אבל בשל הנסיבות נמכר ישירות לסטרימינג, ובסוף השבוע עלה באמזון פריים וידאו וזמין גם אצלנו.
הנסיך, שוב בגילומו של מרפי כמובן, כבר הפך למלך, וחזר לאפריקה עם זוגתו הניו-יורקית, אך בניגוד להבטחותיו, לא שינה את פניה של הממלכה. בשלב מוקדם מתברר גם כי בזמנו, נולד לו ילד בניו יורק. הוא לא ידע על קיומו, וכעת נדרש ליצור איתו קשר כדי להבטיח לעצמו יורש. זאת, מכל מיני סיבות תסריטאיות נדושות שלא ניכנס אליהן.
בנו של הנסיך, אותו מגלם הקומיקאי האלמוני למדי ג'רמיין פלוור, הוא צעיר לא פריבילגי, נטול גינוני מלוכה, שמתאפיין במחשבה ביקורתית. באחת הסצינות, למשל, הוא מצהיר על הבוז שלו כלפי הוליווד, ומסביר כי כל מה שהתעשייה הזו מפיקה בימינו הם "שיט של גיבורי-על, עיבודים מחודשים והמשכונים לסרטים ישנים שאף אחד לא ביקש".
מילא שההומור העצמי כאן כל כך בוטה, הוא גם חצוף. מותר למרוח ככה חמאה על הראש, אבל רק אם אין שמש חזקה בחוץ, ו"מגלה את אמריקה 2" מעז לצחוק על סרטים מיותרים וגרועים כשהוא בעצמו מיותר וגרוע במיוחד. הציטוט הזה, אם כך, הוא הרמה להנחתה.
אז יאללה, בוא ננחית: קצרה היריעה מלמנות את הכשלים של "מגלה את אמריקה", כשלעצמו ובהשוואה למקור. הסרט הראשון אמנם מתנהל בקצב איטי לימינו, אבל היה קולנועי עד מאוד, והיטיב לנצל את זירת ההתרחשות הניו-יורקית. ההמשכון מצולם רובו באולפן, והוא דלוח וכעור. התסריט כאילו נכתב בידי אלגוריתם, ויש בו אולי בדיחה מצחיקה אחת - וגם תצוגות המשחק חלשות.
כמה מכוכבי הסרט המקורי שבים לככב גם כאן. לא רק אדי מרפי, אלא בין השאר גם ארסיניו הול כנושא כליו, וכמו בפעם שעברה, השניים מגלמים עוד כמה תפקידים קטנים. שרי הדלי, שהיתה מצוינת בפרק הקודם כאהובתו הניו-יורקית של הנסיך ולמרבה הצער הקריירה שלה לא פרצה מאז, שבה לגלם את דמותה אף היא, וכל השלושה מפגינים תצוגות נטולות אנרגיה ומאמץ. גם ג'יימס ארל-ג'ונס, שחגג לא מזמן את יום הולדתו התשעים, מגיח לרגע - וכשחקן חיזוק מצטרף ווסלי סנייפס בדמותו של מנהיג הממלכה היריבה. הם לא מצילים את המצב.
הדור הצעיר בעייתי עוד יותר: ג'רמיין פלוור, לפחות כאן, רחוק עד מאוד מן הכריזמה שהפגין מרפי בזמנו. למעשה, ההופעה שלו מעיקה עד בלתי נסבלת. באחת הסצינות, כשהוא נדרש לגזור שפם של אריה כמבחן גבורה בדרך להכתרתו, אחת הדמויות מאחלת שהאריה יטרוף אותו, וקשה לנו שלא להזדהות עם התחושות שלה.
כרוח הימים, יש בסרט הזה דמויות נשיות משמעותיות יותר מאשר בקודם. נומזמו מבטה, אשת טלוויזיה דרום-אפריקאית שזה תפקיד הקולנועי הראשון, מגלמת את הספרית המלכותית בה הגיבור מתאהב, אף שמצופה ממנו לשאת אישה שמעמדה גבוה יותר. קיקי ליין, שחקנית טובה דווקא שפרצה ב"סיפורו של רחוב ביל", מגלמת את אחותו הנסיכה של הגיבור, שמתגלה כמובן כדמות הכי חכמה ומלאת תושייה בממלכה, ואתם יכולים לנחש לבד כיצד העלילה מתפתחת ולמי יוענק הכתר בסופו של דבר.
כמו כל דבר אחר ב"מגלה את אמריקה 2", גם ההעצמה הנשית שבו מאולצת ואופורטוניסטית. הוא לא באמת מתעניין בנושא, אלא רק מסמן על כך וי, כמו גם על משבצות אחרות. קריצות נוסטלגיות? יש. רמיזות לטרנדים עכשוויים? יש. ניסיונות לרכב על ההצלחה של "הפנתר השחור"? גם את זה יש, אבל כלום לא תופס. אומרים שהזמן עובר מהר כשנהנים ולאט כשסובלים, אבל עד כמה שלא נהניתי מהסרט, הוא כל כך חיוור וסתמי שזמן הצפייה עבר דווקא ביעף. את הסרט ביים קרייג באואר, שכבר עבד עם מרפי לפני שנתיים ב"קוראים לי דולמייט" (נטפליקס), אבל אז התוצאה היתה מספקת הרבה יותר, בלשון המעטה.
עמיתי דיוויד ג'נקינס סיכם זאת היטב בטוויטר - "כל מה שאני יכול לומר", כתב, "הוא שאני מקווה שהמשתתפים ב'מגלה את אמריקה 2' קיבלו על השתתפותם בו תשלום נאה, ומעבר לכך, בוא לא נכתוב מילה נוספת על הסרט". גם לי נותר רק לקוות שמרפי וחבריו התכבדו בצ'ק יפה. כך או כך, הבדיחה על חשבוננו.