"יום אחד תפסיד": קראו את הפרק הראשון מספרו החדש של לי צ'יילד בסדרת ג'ק ריצ'ר

    הבלש הפרטי ג'ק ריצ'ר חוזר עם המותחן ה-24 בכיכובו. הפעם, כשהוא עוזר לזוג קשישים באוטובוס, הוא מסתבך ונקלע איכשהו למלחמת כנופיות אכזרית. כעת עליו להתמודד עם המלווים בריבית, הבריונים והרוצחים. קראו את הפרק הראשון מתוך "יום אחד תפסיד", מאת לי צ'יילד

    • לי צ'יילד
    וואלה! תרבות
    כריכת הספר "יום אחד תפסיד" מאת לי צ'יילד (צילום: כנרת זמורה ביתן)

    1
    העיר נראתה קטנה במפת ארצות הברית. היא היתה רק נקודה זעירה ומנומסת ליד דרך דמוית חוט אדום שנמשכה על פני סנטימטר וחצי של נייר שלא היה בו דבר מלבדה. אבל מקרוב ובשטח גרו בה חצי מיליון איש. היא כיסתה יותר מ־250 קמ"ר. היו בה כמעט 150,000 משקי בית. היו בה פארקים בשטח של יותר מ־8,000 דונם. היא הוציאה חצי מיליארד דולר בשנה וגייסה סכום דומה במסים ועמלות וגבייה. היא היתה גדולה מספיק לתחנת משטרה של 1,200 שוטרים.
    והיא היתה גדולה מספיק לפשע מאורגן שחילק את העיר לשניים. את מערב העיר ניהלו אוקראינים. את המזרח אלבנים. קו ההפרדה ביניהם שורטט בדקדקנות של מחוזות בחירה. להלכה, הוא נמשך לאורך רחוב סֶנטֶר, שנמתח מצפון לדרום וחילק את העיר לשתי מחציות, אבל בפועל הזדגזג הלוך ושוב כדי לכלול ולהדיר גושי בניינים וחלקי שכונות מסוימים בכל מקום שהיתה תחושה שתקדימים היסטוריים מצדיקים נסיבות מיוחדות. המשא ומתן היה מתוח. ניטשו מלחמות קטנות על טריטוריה. היו כמה אי־נעימויות. אך בסופו של דבר נחתם הסכם. היה נדמה שהוא עובד. כל צד נשמר לעצמו. במשך זמן רב לא חל שום מגע משמעותי בין הצדדים.
    עד בוקר אחד במאי. הבוס האוקראיני החנה את מכוניתו בחניה מקורה ברחוב סֶנטֶר ונכנס ברגל מזרחה לשטח האלבני. לבד. גבר בן חמישים בעל גוף פסל־ברונזה של גיבור זקן, גבוה, מוצק וקשוח. הוא כינה את עצמו גרגורי — הכי קרוב לשמו האמיתי שהאמריקאים היו מסוגלים לבטא. הוא לא היה חמוש ולבש מכנסיים צמודים וטי־שרט צמודה כדי להוכיח זאת. שום דבר בכיסים. שום דבר מוסתר. הוא פנה שמאלה וימינה, הלך והעמיק לעבר גוש בניינים ברחוב צדדי, שבו ידע שהאלבנים מנהלים את עסקיהם מקובץ משרדים בחלקו האחורי של מחסן עצים.
    עיניים עקבו אחריו לכל אורך הדרך, מרגע שחצה את הקו. שיחות טלפון הקדימו את בואו, כך שכשהגיע, מצא את עצמו מול שש דמויות דוממות, כולן עומדות הכֵן בחצי מעגל בין המדרכה לשער מחסן העצים. כמו כלֵי שחמט במערך הגנה. הוא נעצר והרחיק את זרועותיו מצדי גופו. הוא הסתובב לאיטו, מעגל שלם של 360 מעלות, זרועותיו עדיין פרושות לרווחה. מכנסיים צמודים, טי־שרט צמודה. בלי בליטות. בלי תפיחות. בלי סכין. בלי אקדח. לא חמוש, מול שישה חבר'ה חמושים בעליל. אבל הוא לא היה מודאג. האלבנים לא יתקפו אותו בלי שום פרובוקציה. הוא ידע את זה. יש לשמור על כללי ההתנהגות. נימוס זה נימוס.
    אחת משש הדמויות הדוממות צעדה לפנים. ספק תמרון חסימה, ספק אוזן קשבת.
    גרגורי אמר, "אני צריך לדבר עם דינוֹ."
    דינו היה הבוס האלבני.
    הבחור אמר, "למה?"
    "יש לי מידע."
    "על מה?"
    "משהו שהוא צריך לדעת."
    "אני יכול לתת לך מספר טלפון."
    "זה משהו שצריך להגיד פנים אל פנים."
    "צריך להגיד אותו ברגע זה?"
    "כן."
    הבחור שתק רגע, ואחר כך הסתובב, התכופף ונכנס דרך דלת עובדים נמוכה בשער גלילה מתכתי. חמשת הבחורים האחרים נצמדו זה לזה כדי לחפות על נוכחותו הנעדרת. גרגורי המתין. חמשת הבחורים צפו בו במזיגה של זהירות וסקרנות. זה היה מאורע יחיד במינו. פעם בחיים. כמו לראות חד־קרן. הבוס של הצד השני. פשוט עומד שם. משׂאים ומתנים קודמים התנהלו בשטח ניטרלי, במגרש גולף הרחק מהעיר, מעברו השני של הכביש הראשי.
    גרגורי המתין. כעבור חמש דקות ארוכות הבחור שב ויצא מבעד לדלת העובדים. הוא השאיר אותה פתוחה. הוא החווה עליה. גרגורי צעד לפנים, התכופף ונכנס פנימה. הוא הריח אורן טרי ושמע יבבה של מסור.
    הבחור אמר, "אנחנו צריכים לבדוק אם יש עליך ציוד האזנה."
    גרגורי הינהן ופשט את הטי־שרט. חזהו היה רחב ומוצק ועטור שיער. שום ציוד האזנה. הבחור בדק את תפרי החולצה והושיט אותה בחזרה. גרגורי לבש אותה והעביר אצבעות בשערו.
    הבחור אמר, "מכאן."
    הוא הוביל את גרגורי אל עומק מחסן הפח הגלי. חמשת הבחורים האחרים באו בעקבותיהם. הם הגיעו אל דלת מתכת פשוטה. מעבר לה היה חלל נטול חלונות בדמות חדר ישיבות. ארבעה שולחנות פורמייקה צמודים זה לזה בשורה מקצה לקצה, כמו מחסום. על כיסא מרכזי בקצה הרחוק ישב דינו. הוא היה צעיר מגרגורי בשנה־שנתיים, ונמוך בשלושה־חמישה סנטימטרים, אבל רחב ממנו. היו לו שיער שחור וצלקת מסכין בצד שמאל של הפנים, קצרה יותר מעל הגבה וארוכה יותר מעצם הלחי עד הסנטר, כמו סימן קריאה הפוך.
    הבחור שדיבר קודם שלף כיסא לגרגורי מול דינו, ואחר כך הקיף את השולחנות והתיישב לימינו של דינו, כמו סגן נאמן. חמשת האחרים התפצלו לשניים ושלושה והתיישבו לצדם. גרגורי נשאר לבד בצד השולחן שלו, מול שבעה פרצופים חתומים. בתחילה אף אחד לא דיבר. ואז, לבסוף, דינו שאל, "כיצד נפל בחלקי העונג הזה?"
    נימוס זה נימוס.
    גרגורי אמר, "העיר עומדת לקבל מפקד משטרה חדש."
    "אנחנו יודעים את זה," אמר דינו.
    "קידום מבפנים."
    "אנחנו יודעים את זה," אמר דינו שוב.
    "הוא הבטיח לפעול ביד קשה, נגד שנינו."
    "אנחנו יודעים את זה," אמר דינו בפעם השלישית.
    "יש לנו מרגל במשרד שלו."
    דינו לא אמר כלום. הוא לא ידע את זה.
    גרגורי אמר, "המרגל שלנו מצא קובץ סודי על דיסק קשיח חיצוני שמוסתר במגירה."
    "איזה קובץ?"
    "תוכנית הפעולה שלו נגדנו."
    "שהיא מה?"
    "היא לא מפורטת," אמר גרגורי. "בחלקה עדיין בקווים כלליים מאוד. אבל אין מה לדאוג. כי יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע הוא ממלא את הפאזל בעוד ועוד חלקים. כי הוא מקבל זרם שוטף של מידע פנימי."
    "מאיפה?"
    "המרגל שלנו חיפש וחיפש ומצא קובץ אחר."
    "איזה קובץ אחר?"
    "רשימה."
    "רשימה של מה?"
    "של המודיעים הכי מהימנים ונחשבים של תחנת המשטרה," אמר גרגורי.
    "וְ...?"
    "היו ברשימה ארבעה שמות."
    "וְ...?"
    "שניים מהם היו אנשים שלי," אמר גרגורי.
    אף אחד לא דיבר.
    לבסוף דינו שאל, "מה עשית איתם?"
    "אני בטוח שאתה יכול לדמיין."
    שוב, אף אחד לא דיבר.
    ואז דינו שאל, "למה אתה מספר לי את זה? איך זה קשור אליי?"
    "שני השמות האחרים ברשימה הם אנשים שלך."
    שתיקה.
    גרגורי אמר, "שנינו באותה סירה."
    דינו שאל, "מי הם?"
    גרגורי נקב בשמות.
    דינו אמר, "למה אתה מספר לי עליהם?"
    "כי יש לנו הסכם," אמר גרגורי. "אני אדם שעומד במילה שלו."
    "אתה תרוויח המון אם יפילו אותי. אתה תנהל את כל העיר."
    "אני ארוויח רק על הנייר," אמר גרגורי. "פתאום אני קולט שאני צריך לשמוח עם הסטטוס קוו. איפה אמצא מספיק אנשים ישרים שינהלו את העסקים שלך? מתברר שאני לא מצליח למצוא אפילו מספיק לנהל את שלי."
    "מתברר שגם אני לא."
    "אז מחר נילחם אחד בשני. היום נכבד את ההסכם. אני מצטער לבשר לך את החדשות המביכות. אבל הבכתי גם את עצמי. מולך. אני מקווה שיש לזה ערך. שנינו באותה סירה."
    דינו הינהן. לא אמר כלום.
    גרגורי אמר, "יש לי שאלה."
    "אז תשאל," אמר דינו.
    "היית מספר לי, כמו שאני סיפרתי לך, אם המרגל היה שלך ולא שלי?"
    דינו שתק רגע ארוך.
    ואז הוא אמר, "כן, ומאותן הסיבות. יש לנו הסכם. ואם לשנינו יש שמות ברשימה הזאת, אז אף אחד מאיתנו לא צריך למהר לעשות משהו טיפשי."
    גרגורי הינהן וקם.
    יד ימינו של דינו קם ללוות אותו החוצה.
    דינו שאל, "אנחנו יכולים להיות רגועים עכשיו?"
    "יכולים, מהצד שלי," אמר גרגורי. "אני ערב לזה. משש בבוקר היום. יש לנו מישהו בקרמטוריום העירוני. הוא חייב לנו כסף. הוא הסכים להדליק את האש קצת מוקדם יותר היום."
    דינו הינהן ולא אמר כלום.
    גרגורי שאל, "אנחנו יכולים להיות רגועים מהצד שלך?"
    "נוכל," אמר דינו. "עד הערב. יש לנו מישהו במתקן גריסת המכוניות. גם הוא חייב לנו כסף."
    יד־ימין הוליך את גרגורי החוצה, על פני המחסן העמוק אל הדלת הנמוכה בשער הגלילה, והחוצה אל אור השמש העז של בוקר מאי.
    באותו הרגע בדיוק נמצא ג'ק ריצ'ר במרחק של כמאה ועשרה קילומטרים משם, באוטובוס גרייהאונד, על הכביש המהיר. הוא ישב בצד שמאל של הרכב, לקראת הסוף, במושב החלון מעל הגלגלים. איש לא ישב לידו. בסך הכול היו באוטובוס עשרים ותשעה נוסעים. התערובת הרגילה. שום דבר מיוחד. חוץ ממצב מסוים אחד, שהיה בו עניין כלשהו. מעֵבֶר למַעבר ושורה אחת לפניו ישן גבר, ראשו שמוט מטה. שערו האפור היה זקוק לתספורת ועורו האפור היה רפוי, כאילו רָזָה מאוד. אולי בן שבעים. הוא לבש מעיל כחול קצר עם רוכסן, מין כותנה כבדה. אולי חסין מים. מתוכו הציץ החלק התחתון של מעטפה שמנה.
    מעטפה מהסוג שריצ'ר זיהה. הוא ראה דומות לה בעבר. לפעמים, כשהכספומט היה מקולקל, הוא נכנס לסניף בנק ומשך כסף מזומן באמצעות כרטיס האשראי שלו ישירות מהפקיד, מעבר לדלפק. הפקיד היה שואל כמה הוא רוצה, והוא היה חושב לעצמו, אם האמינות של כספומטים באמת מידרדרת, אולי כדאי שאמשוך חבילה הגונה, ליתר ביטחון, והיה מבקש פי שניים או שלושה מכפי שמשך בדרך כלל. סכום גדול. ואז הפקיד היה שואל אם ירצה מעטפה עם הכסף. לפעמים ריצ'ר אמר כן, סתם כדי להגיד, והיה מקבל את החבילה שלו במעטפה בדיוק כמו זו שהציצה עכשיו מכיסו של האיש הישן. אותו נייר עבה, אותו גודל, אותן פרופורציות, אותה תפיחה, אותו משקל. כמה מאות דולרים, או כמה אלפים, תלוי בהרכב השטרות.
    ריצ'ר לא היה היחיד שראה אותה. הבחור שישב ממש לפניו ראה אותה גם הוא. זה היה ברור. הוא התעניין בה מאוד. הוא העיף מבטים שוב ושוב, שוב ושוב. צעיר רזה בעל שיער שמנוני וזקנקן דקיק. בן עשרים ומשהו, בז'קט ג'ינס. לא הרבה יותר מילד. מעיף מבטים, חושב, מתכנן. מלקק שפתיים.
    האוטובוס המשיך בדרכו. ריצ'ר הביט החוצה מהחלון, והביט במעטפה, והביט בבחור שהביט במעטפה.
    גרגורי יצא מהחניה ברחוב סנטר ונהג בחזרה אל בטחת השטח האוקראיני. המשרדים שלו היו ממוקמים מאחורי תחנת מוניות, מול בית משכונות, ליד שירותי שחרור בערבות, שכולם היו בבעלותו. הוא חנה ונכנס. החבר'ה הבכירים שלו המתינו שם. ארבעה, כולם דומים זה לזה, ולו. לא קרובי משפחה במובן המסורתי המקובל, אבל כולם מאותם הכפרים והעיירות ובתי הכלא במולדת, מה שאפילו טוב יותר.
    כולם הביטו בו. ארבעה פרצופים, שמונה עיניים פעורות, אבל רק שאלה אחת.
    והוא ענה עליה.
    "הצלחה גמורה," הוא אמר. "דינו קנה את כל הסיפור. חתיכת חמור מטומטם, תאמינו לי. יכולתי למכור לו את גשר ברוקלין. שני השמות שנתתי לו הם היסטוריה. ייקח לו יום להתארגן מחדש. ההזדמנות דופקת בדלת, חברים. יש לנו עשרים וארבע שעות. השורות שלהם פרוצות לגמרי."
    "תראה מה זה אלבנים," אמר יד ימינו.
    "לאן שלחת את השניים שלנו?"
    "לבָּהאמה. יש שם בחור בקזינו שחייב לנו כסף. יש לו מלון נחמד."
    השלטים הפדרליים הירוקים בשולי הכביש המהיר העידו על עיר מתקרבת. התחנה הראשונה באותו היום. ריצ'ר צפה בבחור עם הזקנקן טווה את תוכניתו. היו שני נעלמים. האם האיש עם הכסף מתכוון לרדת כאן? ואם לא, האם יתעורר בכל מקרה, עם ההאטה והפנייה והטלטלה?
    ריצ'ר צפה. האוטובוס ירד מהכביש המהיר. עלה על כביש של ארבעה נתיבים, שלקח אותו דרומה, באזור מישורי לח מגשם שירד לאחרונה. הנסיעה היתה חלקה. הצמיגים ליחששו. האיש עם הכסף המשיך לישון. הבחור עם הזקנקן המשיך לצפות בו. ריצ'ר ניחש שהתוכנית שלו מוכנה. הוא תהה עד כמה היא טובה. המהלך הנבון יהיה לכייס את המעטפה בהקדם, להסתיר אותה היטב ולנסות לרדת מהאוטובוס ברגע שיעצור. גם אם האיש יתעורר עוד לפני התחנה, הוא יהיה מבולבל תחילה. אולי אפילו לא ישים לב שהמעטפה נעלמה. לא מיד. וגם כשיבחין, למה שימהר להסיק מסקנות? הוא יחשוב שהיא נפלה. הוא יבזבז דקה בחיפושים על המושב, ומתחת לו, ומתחת למושב שלפניו, כי אולי בעט בה בשנתו. רק אחרי כל זה הוא יתחיל לחפש סביבו במבטים תוהים. אלא שעד אז האוטובוס כבר יעצור ואנשים יקומו וירדו ויעלו. המעבר יהיה חסום. הבחור יוכל להתחמק בלי בעיה. זה המהלך הנבון.
    האם הבחור יודע זאת?
    ריצ'ר לא יגלה לעולם.
    האיש עם הכסף התעורר מוקדם מדי.
    האוטובוס האט ואז נעצר באור אדום בחריקת בלמים, וראשו של האיש הוטח מעלה, והוא מיצמץ, וטפח על הכיס, ותחב את המעטפה עמוק יותר פנימה, כך שאיש לא יוכל לראות אותה.
    ריצ'ר נשען לאחור.
    הבחור עם הזקן נשען לאחור.
    האוטובוס המשיך לנסוע. היו שדות משני העברים, מאובקים ירוק חיוור של אביב. אחר כך הגיעו האזורים המסחריים הראשונים, לציוד חקלאי, ומכוניות פרטיות, כולם פרושים על פני שטחים עצומים, עם מאות מכונות בוהקות ערוכות תחת דגלים וכרזות. אחר כך הגיעו בנייני משרדים, וסופרמרקט ענקי בשולי העיר. אחר כך הגיעה העיר עצמה. ארבעת הנתיבים הצטמצמו לשניים. מלפנים היתמרו בניינים גבוהים יותר. אבל האוטובוס פנה שמאלה והקיף אותם, שומר על מרחק מנומס מהאזורים היוקרתיים, עד שכעבור כקילומטר הגיע לתחנה. ריצ'ר נשאר לשבת במקומו. הכרטיס שלו היה לתחנה הסופית.
    האיש עם הכסף קם.
    הוא ספק הינהן לעצמו, ומשך את מכנסיו כלפי מעלה, ומשך את המעיל כלפי מטה. כל הדברים שאדם זקן עושה כשהוא עומד לרדת מאוטובוס.
    הוא יצא למעבר ודישדש לפנים. בלי תיק. רק הוא. שיער אפור, מעיל כחול, כיס אחד שמן, כיס אחד ריק.
    לבחור עם הזקנקן היתה תוכנית חדשה.
    היא קפצה עליו פתאום. ריצ'ר ממש ראה את הגלגלים מסתובבים לו בתוך הראש. הכול מתיישב במקומו. שורה של מסקנות על בסיס שרשרת הנחות. תחנות אוטובוסים אף פעם לא ממוקמות באזור נחמד של העיר. דלתות היציאה יובילו לרחובות זולים, לעורפם של בניינים אחרים, אולי למגרשים ריקים, אולי לחניונים בתשלום עצמי. יהיו פינות נסתרות ומדרכות ריקות. זה יהיה בן עשרים ומשהו נגד בן שבעים ומשהו. מכה מאחור. שוד פשוט. קורה כל הזמן. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
    הבחור עם הזקנקן זינק ממקומו ולאורך המעבר, שני מטרים מאחורי האיש עם הכסף.
    ריצ'ר קם והלך בעקבות שניהם.

    טוב לדעת (מקודם)

    הטכנלוגיה בנעליים שתציל אתכם מכאבי הגב והברכיים

    לכתבה המלאה
    לי צ'יילד (צילום: סיגריד אסטרדה)

    "יום אחד תפסיד" / לי צ'יילד. מאנגלית: שאול לוין. הוצאת כנרת-זמורה.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully