כיף ש"עין לבנה" מועמד לאוסקר. המראה שהוא מציב בפנינו פחות כיפית

    הסרט הישראלי הקצר "עין לבנה" קיבל מועמדות לאוסקר מסיבות אמנותיות ופוליטיות, והשורה התחתונה היא שהוא מועמד בצדק, אבל התכנים שבו וההישג שלו מעלים שאלות לא נעימות על התרבות הישראלית ובעיקר על החברה המקומית

    טריילר לסרט "עין לבנה" (יח"צ)

    שנתיים אחרי "סקין" של גיא נתיב, במאי ישראלי נוסף התכבד אתמול במועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר. כמו במקרה הקודם, גם הוא עשה זאת הודות לדרמה העוסקת בגזענות כלפי שחורים. ההבדל: הפעם מדובר ביצירה שצולמה בארץ ומתרחשת בה.

    מדובר ב"עין לבנה" של תומר שושן, שליתר דיוק, מתרחש בדרום תל אביב. נקודת המוצא שלו היא סיטואציה שרבים בעיר חוו על בשרם - סיפורו של צעיר שאופניו נגנבו. כמה שבועות לאחר מכן, הוא מוצא אותם ברשותו של פועל אריתראי, ולא משתכנע מטענותיו כי רכש את כלי התחבורה בכספו. תחת זאת, כיאה לעירו ולדורו, גיבור הדרמה הזו עושה כל שביכולתו כדי להוכיח את אשמתו של המהגר אפריקאי. לא אכפת לו מה יהיו ההשלכות - העיקר שיקבל בחזרה את האופניים.

    הסרט, אותו הפיקו קובי מזרחי ושירה הוכמן, מתפרש על פני כ-18 דקות. הוא מצולם כולו בשוט אחד, בלי עריכה. זהו אמצעי מבע שנהיה פופולרי לאחרונה, כמו למשל ב"1917"; כל כך פופולרי, עד שכבר אפשר להגדיר אותו כגימיק מעושה. אלא שכאן, יש היגיון במהלך האמנותי הזה.

    קודם כל, הצלם סער מזרחי מפגין מיומנות מוחלטת, וכך גם הבמאי. אך חשוב מכך, הם לא משתמשים בכישרונם בשביל הרהב והשחץ. המצלמה מסתובבת סחור-סחור בלי לעצור לרגע גם כדי לסמל משהו: את מחול השדים הבלתי ניתן לעצירה שהתחיל בגלל האופניים, ולוכד את הפועל האריתראי במעגל שממנו כבר לא יוכל לצאת.

    עוד בוואלה!

    אוסקר 2021: "עין לבנה" הישראלי מועמד לסרט הקצר, "מאנק" מוביל עם עשר מועמדויות

    לכתבה המלאה
    כמו "1917", רק קצר. מתוך "עין לבנה" (צילום: סער מזרחי)

    צפיתי בסרט פעמיים - והפעם הראשונה היתה הרבה לפני שנכנס למירוץ לאוסקר. הוא סחף וריתק אותי, ולא מצאתי בו גרם של שומן מיותר. משיחות עם כמה עמיתים מקומיים, התרשמתי שסנובים של קולנוע פחות מחבבים אותו. אולי בגלל שהעשייה שלו כל כך קורקטית, והמסרים שלו לגבי אחריות מוסרית, פריבילגיה לבנה וגזענות נגד שחורים כל כך ברורים. אך האם קולנוע מגויס ופוליטי הוא בהכרח דבר רע? האם אמירה קוהרנטית היא מילה גסה? לא בבית ספרי, גם לא אצל האקדמיה.

    זה לא סרט מעודן במיוחד, אבל לומר שאין בו ניואנסים יהיה חטא לאמת. כי האמת היא, שהוא עשיר בפרטים, משכנע ומדויק גם ברזולוציות הכי קטנות. הלילה התל אביבי נראה ומרגיש כמו לילה עירוני, הדיאלוגים אמינים ברמת הפסיק ומעל הכל עומדות תצוגות המשחק - לא רק של דניאל בתפקיד הראשי, אלא גם של דוויט טקלאב כפועל האריתראי, ושל שחקניות ושחקני המשנה, בראשן רעות אקרמן מלאת הקלאסה כמנהלת המסעדה בה הוא עובד, ושל אמיר בושרי, שחקן אופי ותיק ולא מוערך דיו, כשוטר שאמפתיה היא לא הצד החזק שלו.

    גונבי האופניים. מתוך "עין לבנה" (צילום: צילום מסך, צילום מסך מתוך "עין לבנה")

    אפשר להניח, שאת המועמדות לאוסקר קיבל הסרט גם בזכות האיכות שלו, וגם בזכות הנושא האוניברסלי והרלוונטי שלו. לא צריך להיות ישראלי כדי לזהות את הגיבור, שמן הסתם מצביע למפלגת מרכז-שמאל, אבל כשזה נוגע לאופניים שלו; לא רואה בעיניים; וכשבפעם בשנה מזדמן לו לדבר עם גבר אפריקאי, הוא ובני שיחו הלבנים מצמידים לו את ההגדרה המבטלת "האריתראי הזה".

    לא צריך להיות ישראלי - רק צריך לחיות על פני כדור הארץ בשנת 2021 כדי להבין את הכשלים המוסריים של הדמות הזו, את העליונות שיש לה ואת האלימות הלגאלית והבלתי לגאלית שהיא מנת חלקו של האריתראי. האם כל זה גם מבטיח ל"עין לבנה" זכייה? טרם צפיתי בארבעת המועמדים האחרים, כך שזה יהיה לא רציני לענות על השאלה כבר עכשיו, ונצטרך להידרש אליה מאוחר יותר. יש זמן לכך, שכן בשל הקורונה, הטקס מתקיים השנה מאוחר הרבה יותר מהרגיל - ב-25 באפריל.

    קודם שתתנצל, קודם שנתנצל. מירי רגב (צילום: אתר רשמי, ישראל פריי)

    הדרך עוד ארוכה, אבל שר התרבות חילי טרופר הוציא ברכה על עצם המועמדות, וכרגיל אצלו המילים היו חסרת השראה לחלוטין. גם כך, עדיף לשמוע ממנו מאשר מהשרה הקודמת. אישה שהצהירה כי "סודנים הם כמו סרטן בגוף שלנו" היא האחרונה שרשאית לנכס לעצמה את הסרט הזה, ולמרבה הצער אינה היחידה. יש הרבה פוליטיקאים שצריכים להסתכל במראה לפני שיעזו להתגאות בהישג של "עין לבנה", שניצב כראי לא רע למציאות שלנו.

    בצד הברכות שכבר היו ואולי עוד יהיו, אי אפשר שלא להסתכל גם על חצי הכוס הריקה: איך זה שישראל כבר כמה שנים מסתפקת בקטגוריית הסרט הקצר, שעם כל הכבוד היא לא הכי חשובה בטקס, ולא מהווה פקטור משמעותי בהתמודדות על קטגוריית הסרט הבינלאומי. האם הבעיה היא בסרטים עצמם, או בנציגים שאנו בוחרים לשלוח (השנה זה היה "אסיה")?

    בוסניה ודנמרק מדינות בגודל שלנו, אם לא קטנות יותר, ובכל זאת מצאו מקום בחמישייה - ואחת מהן כנראה גם תזכה בפסלון. אז למה הן כן ואנחנו לא? והאם נהיינו מיני-מעצמה של סרטים קצרים על חשבון ההצטיינות בתחום הסרטים הארוכים?

    גיא נתיב, ג'יימי ריי ניומן ושרון מימון עם האוסקר של "סקין" (צילום: AP)

    לפחות על השאלה האחרונה אני יכול להציע תשובה: בעשור האחרון, מי שמנסה לעשות סרט ארוך בישראל נאלץ להתמודד עם כמות גדולה מתמיד של לחצים פוליטיים, צנזורות חיצוניות ופנימיות, תככים פנימיים ושאר אתגרים. גם יוצרי סרטים קצרים לא מלקקים דבש מן הסתם, אבל פועלים בתנאים נסבלים קצת יותר, אולי כי סוג העשייה הזה מלכתחילה קצת מחוץ לראדר. קשה להמר כרגע אם "עין לבנה" יזכה או לא, אבל הימור אחד נראה בטוח: אלא אם שירה האס וגל גדות יקבלו מועמדויות על הופעות בסרטים הוליוודיים, בכל הקשור לאוסקר, קטגוריית הסרט הקצר היא המקסימום שנגיע אליו בשנים הקרובות.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully