גם כשרוב בתי הקולנוע עדיין סגורים, ברשתות החברתיות אף פעם לא משעמם. השבוע, למשל, צפו שם מחדש השמועות כי מסתובבת לה אי-שם גרסה גנוזה למבוגרים בלבד של "גברת דאוטפייר" (סרט קשה ומקריפ גם ככה). ייתכן שמדובר באגדה אורבנית, אבל המעריצים והמעריצות כבר פצחו בקמפיין הקורא להעלות למסכים את הגביע הקדוש הזה.
בינתיים, ניאלץ להסתפק בגרסה החדשה של "ליגת הצדק", שעלתה בסוף השבוע למסכים. בארצות הברית היא מוצגת ב-HBO MAX, ובישראל ב-VOD של HOT, פרטנר ו-yes (אך לא בסלקום, וכמובן לא בנטפליקס).
למי שלא בקיא בסאגה מאחורי "ליגת הצדק", הנה תקציר מקוצר. זאק סניידר היה ילד פלא הוליוודי, שבתחילת העשור הקודם גויס בידי אימפריית DC לביים את הפרק החדש בסדרת "סופרמן" ואז גם את הסרט שעימת בינו לבאטמן. לאחר מכן, הם הפקידו בידיו גם את שרביט הבימוי של "ליגת הצדק", מפגש הפסגה של כל גיבורי וגיבורות העל של האימפריה, כולל וונדר וומן בגילומה של גל גדות.
כפי שקורה לא פעם בהוליווד, הבמאי משך לכיוון אחד במהלך הצילומים והאולפנים לכיוון אחר, מסחרי וקליל יותר. לתככים המקצועיים מאחורי הקלעים נוספה גם טרגדיה אישית: אוטום, בתו של הקולנוען, מתה בגיל 18. כתוצאה מכל זה, הוא נדחק החוצה מהפרויקט, ו-DC קראו לג'וס ווידון, שהיטיב קודם לכן לביים את "הנוקמים" של המתחרים במארוול. הפעם, הנוסחה שלו לא עבדה, ו"ליגת הצדק" הוכתר כאחד מסרטי הקומיקס הגרועים של תקופתנו.
הגרסה המושמצת הזו היתה רחוקה ואף הפוכה מהחזון של הבמאי המקורי, ובארבע השנים שחלפו מאז צאתה, צבא האמת שלו ניהל קמפיין נמרץ ברשתות החברתיות - תנו לעולם לראות מה סניידר התכוון לעשות!
בסופו של דבר, מסע הלחצים הצליח הרבה מעבר למשוער. לא רק שוורנר הותירו לסניידר להשתמש בכל הקטעים שלו שנחתכו, אלא שבצעד חריג אף העניקו לו כמה עשרות מיליוני דולרים כדי שיצלם סצינות נוספות ככל העולה על רוחו, וירכיב את הפאזל מחדש.
התוצאה, "ליגת הצדק - גרסת סניידר", היא סרט שונה לחלוטין מזה שיצא בזמנו לקולנוע, וגם אחד הסרטים הארוכים בתולדות הוליווד - אורכו ארבע שעות ושתי דקות. לו היו מוציאים אותו לאקרנים ולא רק לסטרימינג, היה נשבר כאן שיא.
ואחרי כל זה, העלילה פשוטה יחסית. אפשר לסכם אותה כך. מצד אחד, עומדים גיבורי-העל, מוונדר וומן, באטמן וסופרמן המוכרים יותר, דרך אקוומן ועד פלאש וסייבורג הוותיקים פחות. מנגד, עומדים חייזרים שטניים שבעבר כבר השמידו עשרת-אלפים כוכבי לכת מקבילים אחרים, בהם אולי לא צריך לצפות בסרטים באורך ארבע שעות. כעת, הם מתכננים להחריב גם את כדור הארץ, ולשם כך זקוקים לשלוש קופסאות קסומות הנמצאות על האדמה. קוהרנטי? קצת. מעניין? לא במיוחד.
כמו סרטים קודמים של הבמאי, גם "ליגת הצדק - גרסת סניידר" מתאפיין בפומפוזיות - רק שהפעם הכל יומרני ובומבסטי עוד יותר. גם בראיונות לרגל צאתו הקפיד הבמאי להיתלות באילנות גבוהים, וכמה מחסידיו הזינו את היומרנות הזו והשוו את הסרט ל"הסנדק" - השוואה הגיונית כמו הקבלה בין טון של סיכות ומסמרים לטון של עוגות קצפת.
אז אם כבר השוואות נדושות, נשתמש בקלישאה הנדושה מכולן - רוב מהומה על לא דבר. אחרי כל הטררם, "ליגת הצדק - גרסת סניידר" הוא לא ברדק, אבל גם לא "הסנדק" - סתם דרדק.
לפי דיווחים של ניצבים בסרט, הבמאי ביקש מהם לעשות פרצוף של "פיגועי ה-11 בספטמבר" כדי לדאוג שהתוגה תהיה בומבסטית ככל האפשר. ואכן, "ליגת הצדק - גרסת סניידר" קודר וחושך, מבחינה ויזואלית ורוחנית. בניגוד לרוב להיטי קומיקס בימינו, גם אין בו בדיחות, אם כי פה ושם אחת הדמויות מעזה למלמל איזו שנינה. אך מה שווה כל הדרמה הזו, אם אין בסרט שום עומק ובעיקר שום רגש? סניידר משוכנע שהוא גלגול מודרני של גדולי מלחיני האופרות, אלא שלמוזיקאים, בניגוד אליו, יש בדרך כלל אינטליגנציה רגשית.
גם תצוגת הבימוי היא בסופו של דבר צ'ק ללא כיסוי. הסגנון של סניידר מתיימר להיות אקספרסיבי ופורץ דרך. בפועל, הקולנוען מטיל את יהבו על הילוכים איטיים, אמצעי מבע שהוא והרבה במאים הוליוודיים לפניו גנבו מסרטי אקשן אסייתיים. לא ביג דיל.
יש גם בעיות מובנות. בן אפלק לא היה ולא יהיה ליהוק טוב כבאטמן, והדברים אמורים גם לגבי הנרי קאוויל כסופרמן. שניהם, כמובן, שחקנים מעולים, אבל לא תמיד כל אחד מתאים לכל סיטואציה, וגם אם הסרט היה נמשך ארבע מאות שעות, זה לא היה פותר את הבעיה.
חמורה מכך היא זהות האויבים שלהם. עם כל התעוזה והחוצפה שלכאורה יש לו, סניידר לא מעז לשרטט ארכי-נבלים מעניינים. החייזרים הרעים גנרים לחלוטין. המוטיבציה שלהם סתמית, סיפור הרקע משמים ואף אחד מהם לא מאיים באמת.
אמירה מפורסמת של היצ'קוק גורסת כך: איכות הסרט כטיב האיש הרע שלו. לא פלא כי סרטי גיבורי-העל הטובים של השנים האחרונות היו כאלה בזכות מי שהוגדרו כנבלים שלהם - "האביר האפל" עם הג'וקר, "הפנתר השחור" עם קילמונגר והפרקים האחרונים של "הנוקמים" עם תאנוס. כל אלה היו אמינים, עוצמתיים ומשכנעים, וחשוב מזאת - רלוונטיים למציאות שלנו. "ליגת הצדק" הוא ההפך מכך, ולכן קשה להתייחס אליו וברצינות.
בצד זאת, יש בסרט גם מעלות. באטמן וסופרמן מתקשים להרים אותו, אך כמה מדמויות המשנה מוצלחות, ולבטח מפותחות יותר מאשר בגרסה הקודמת של "ליגת הצדק". גל גדות מעולה כתמיד, והעובדה שכבר לא עושים מזה עניין אצלנו רק מעידה עד כמה אבק הכוכבים שלה מתקבל כמובן מאליו. עזרא מילר מצוין אף הוא בדמותו של הפלאש, ומזכיר איזה שחקן מבטיח היה לפני שתועד בעודו תוקף אישה בפאב לפני קצת יותר משנה.
ריי פישר הוא השחקן שסבל הכי הרבה מנחת ידו של ווידון בצילומי הגרסה האחרת של "ליגת הצדק", וכאן מקבל הזדמנות לפרוח ולעצב את הסייבורג כדמות הכי טובה בסרט. ויש גם כמה סצינות אקשן לא רעות, למשל כזו המתעלה לרמה של "האביר האפל", ומאפשרת לוונדר וומן לנסות לשחרר עשרות בני ערובה במהלך אחת המערכות הראשונות.
ולסיום, בלי לחשוף פרטים כמובן, אפשר גם לומר שהסיומת של הסרט מעולה. זו לא סתם סצינת פוסט-קרדיטים לפרוטוקול, אלא אפילוג של ממש, שמצולם באופן יפה להפליא.
האם האפילוג הזה גם ניצב כפרולוג של הסרטים הבאים? כנראה שלא. DC כמכלול ורוב גיבורי וגיבורות-העל שלהם כבר המשיכו הלאה, למחוזות שסניידר לא מעורב בהם, אבל לפחות השורה התחתונה הזו מרמזת שאם וכאשר ישתנו הנסיבות, אולי יש עם מה לעבוד.
רגע לפני שמסתיימות ארבע השעות ושתי הדקות, מקדיש סניידר את הסרט לבתו המנוחה אוטום. ההקדשה העצובה הזו היא תזכורת לכך שבעולם האמיתי, מחוץ למגרש המשחקים שבו אפשר להחיות, להמית ולהמציא מחדש גיבורי-על מתי שרק רוצים, יש דברים שלא ניתן להחזיר.