לוקס דלוקס

מיקי גבע. זה מה שיש לי להגיד על חגיגת הדמוקרטיה של ליל אמש בצורה שתסכם הכי טוב את צומת הדרכים בה אנו נמצאים כאומה. לא חיוכי הבר מצווה בוי של דני נווה, לא התמוגגות הדונאטס של רובי ריבלין, לא מצנע הנקניק ואפילו לא נאום הנצחון המדכא של אריק שרון – רגע האמת המוסרי והתרבותי של הבחירות בישראל הגיע כאשר מיקי גבע, בשיאו של ספיישל בחירות בתוכנית של יאיר לפיד, עלה לבמה ובעזרת גלריית חיקויים של טומי לפיד, אביב גפן, שלמה ארצי, דליה איציק, מאיר שטרית, נדמה לי שאלי ישי ועוד כמה כאלה, ביצע את "לא קלה היא לא קלה היא לא קלה היא" ואפילו שינה בהומור ושיגועים את המילים של השיר בכדי שיתאימו לאירועי השעה. אלו היו שלוש דקות שמגדירות מצב; אירוע קיומי שכל כך מדבר בעד עצמו, שבאמת חבל"ז על כל מילה; קשקוש אנכרוניסטי במלוא מובן הטוביה צפיר ודרעק קומי שירחם השם.

ברגע כזה חייב אזרח המדינה להכריע בשאלה החשובה באמת: האם מיקי גבע מצחיק אותו או שהוא מביא לו את החורפה הלאומית? לכשיגיעו תוצאות האמת ויתברר כי אכן מיקי גבע לא מייצג את רוב האוכלוסיה היהודית וכי מדובר בטעות בסקרים, אזי נדע כי לעם הזה עוד מצפה ישועה ותקומה וכי גבע הוא עוד אחד מההשלכות של "המצב" ורק צריך לחכות שהכל יחזור להיות נורמלי כמו פעם, בימים בהם לא כל בדרן שקשוקות שיודע לעשות אביב גפן פתאום נהיה כוכב עממי. ואגב, כל שלושת הערוצים ניצלו את יום הבחירות לתצוגת תכלית של האבולוציה של הבידור הישראלי בואך מיקי גבע: מ"צ'ארלי וחצי", דרך "הלהקה", "זהו זה", יגאל שילון, קובי פרץ, שלום אסייג, ועד ספיישל בחירות של "שירה בשידור" עם יוני רועה. היה מצחיק וגם עצוב.

והרי זה כל הסיפור של כל הבחירות האלה: מה שהיה בטלוויזיה. אחוז המצביעים אמנם היה נמוך, אבל אפשר להיות בטוח שהרייטינג היה גבוה. מי שלא טרח להזיז את התוכעס שלו בשביל להצביע, היה חייב לצפות בטלוויזיה בשביל לאשש לעצמו שבאמת לא היה לו בשביל מה להצביע. האנשים אמנם איבדו את אמונם בדמוקרטיה, אבל לא באופן שבו היא משתקפת אליהם מהמסך. וכמאמר הפרומו בערוץ 2: "רגע ההכרעה של כולנו... כל המדינה יודעת שיש לה על מי לסמוך". והסמוך הזה לא כוון לעבר הממשלה העתידית, אלא אל הצללית הסקסית של ד"ר מינה צמח.

אלו היו הבחירות של המדגם והסקר: הערוץ השני שידר את הסקר שלו על גבי "מסך המסכים", ערוץ עשר הראה שהסקר שלו יותר גדול והקרין אותו על מגדלי עזריאלי, ואילו בערוץ הראשון התהדרו ב"מדגם היחיד בישראל" ופרופסור קמיל פוקס. אולפנים עגולים נגד אולפנים עגולים יותר, יעקב איילון נגד גדי סוקניק ויונית לוי מול חיים יבין ואמנון אברמוביץ'. אגב, אני לא מבין למה בכל פעם כשמגיע תורו לדבר, הקרטושקע הזה מתחיל לצרוח את דברי הפרשנות המתפייטים שלו כמו איזה אפנדי שיצא מדעתו. הבנו שאתה בוחן לב וכליות של המערכת הפוליטית, אתה רק נורא מפחיד לנו את החתולות.

אז מי ניצח? כמו בכל מערבון, מי ששלף ראשון. הערוץ הראשון הכריז על המנצחים הכי מהר, מיד אחריו ערוץ עשר ולאחר מכן ערוץ 2. אי לכך, לפחות בדקה הראשונה, הכדור היה במגרש המסורתי של הערוץ הראשון. וזה לא שהיה מותח: רק רצינו לדעת אם לשתות חצי בקבוק וודקה או בקבוק שלם. ברגעים שלאחר מכן כבר לא היתה משמעות מי זה מי. לכל ערוץ יש את הפרשנים שלו, אותן פרשנויות, אותן נקודות השידור, אותם ראיונות, אותם מרואיינים, אותם מראיינים יוצאי גל"צ. זפזופ בין כל שלושת הערוצים לא הצביע על הבדלים משמעותיים: הערוץ הראשון, כהרגלו, התנהל באיטיות ג'נטלמנית, בערוץ השני דפקו כמה גרפיקות מחשב מצ'וכללות, ובערוץ עשר הביאו את איה ושירלי ואת רינו צרור שהוא, אם לא ידעתם, השירלי של הניו-ז'ורנליזם. וככה זה נמשך עד הבוקר.