זמן סיכום ביניים
אני עומד לפני סיום התקופה הראשונה שלי בכלא. מבין שבעת הסרבנים שהיו באוהל נותרנו כעת רק שניים, אני ודרור בוימל. נעם ומתן עזבו הביתה כשסיימו את התקופה הראשונה שנשפטה להם, חגי ואדם עברו לכלא 6, אורי שריצה את מאסרו בבה"ד 13, יחד עם יונתן, חלף באוהל ללילה אחד ושוחרר. חוץ מאלה יש גם את יוני, שכרגע נמצא בחוץ. כולנו מרצים את הזמן שלנו בכלא בכמה תקופות 28 יום ואז עוד 42 ואז עוד 28 ואז 35, נשפטים שוב ושוב על אותה עבירה. הזקנים מרצים עכשיו את התקופה החמישית או השישית, הצ'ונגים, הצעירים, את הראשונה או השנייה. יומיים נוכו על התנהגות טובה, וחלפו כבר 26 יום מאז ה-12.12. סה"כ 28 יום נשפטו לי - וביום שני אני בבית.
יום שני. סוף סוף קצת חופש. בית, אמא, אוכל שהוא לא לחם עם גבינה וגם לא שניצל עם אורז, אסלה ושירותים נקיים, טלפון לא ציבורי, לכמה זמן שארצה, לטייל עם הכלב שלי, לפגוש חברים, לשתות בירה, לראות סרט בטלוויזיה, בנות! בנות ברחוב שהולכות בלי מדים ולא צועקות עליי! אבל בינתיים אני עוד כאן. אומרים שהיומיים האחרונים עוברים הכי לאט. זמן טוב לסיכום ביניים.
דרור
דרור בוימל במיטה שלידי עכשיו, וכשאני מתקתק לי בלפ-טופ (סתם!) הוא קורא מהעיתון במוסף היחיד של ידיעות שיש לו בו מה לקרוא: "מסלול". בין תקופת הכליאה הזו לבאה, דרור עומד לטייל בנגב לצוד שטפונות. אולי אבוא איתו. דרור קומוניסט, אנרכיסט, פציפסט. מבחורינו. בבחירות הקרובות הוא לא מצביע בכלל, כי ממילא אף מפלגה לא תביא את השינוי, רק אולי מרי עממי. ב-97' התגייס אח שלו ללבנון, עוד מלחמה מיותרת.
אמא בוימל (עתליה), שהיתה עד אז שמאל כורסה, התחילה לפעול פוליטית בהתחלה בארבע אמהות, ואז, כיוון שלא תמכו בסירוב והיא כן, בשמאל הרדיקלי יותר ("פרופיל חדש", "אמהות למען שלום"). ובעקבותיה דרור ינוקא: למשמרות ולהפגנות, בוויכוחים ואז פנימה, מ"מה אם כולם יעשו ככה" ל"אין מלחמות אין ברירה", מסלול שתחילתו באמו וסופו בכלא 4, רחוק ממנה. כשאני התלבטתי בקשר לעתידי הצבאי, התקשרתי ל"פרופיל חדש", ושם הפנו אותי לעתליה, כך שהיא היתה האדם הראשון שלא ממשפחתי שדיברתי איתו על סירוב כאופציה.
אז היא סיפרה לי שיש לה בן שעומד לסרב, בדיוק בגילי. שנתיים אחר כך אני סוגר מעגל. מיטה ליד דרור ובועט בו מתוך שינה, מציק לו כשהוא מנמנם בצהריים, מתווכח, מנסה לשכנע כן להצביע, מדברים על זיונים. חברים.
כבר שבוע שאני ודרור עובדי זבל של כלא 4, עובדי עובדי רס"ר. התפקיד שלנו מלא השראה לדאוג שיהיה נקי סביב הפחים. אנחנו יוצאים בשבע בבוקר, שעתיים אחרי ההשכמות, וחוזרים בשש בערב, שעה לפני ששולחים אותנו לאוהלים לישון. כך נחסכות מאתנו רוב שעות היום במחלקה, וכך אנו ממעיטים את זמן החיכוך שלנו עם המפקדים ומסדריהם (ובמיוחד מהמפקדים נעמה ומומין, מטילי המורא ומזרי האימה).
בימים האחרונים הצלחנו לשכנע את אלו שמביאים את האשפה לפחים לזרוק אותה פנימה ולא מסביבם, כך שלמעשה, העבודה מתנהלת מעצמה, ואנחנו חופשיים לקרוא, לכתוב וחופשיים לדבר עם האסיר שעומד בעמדת השמירה שלידנו, שומר על גבולות הכלא, ושתפקידו להישיר מבט היישר אל הפחים במשך ארבע שעות המשמרת שלו.
אחד מהללו היה יוסף, ששמר שם במשמרת שבין עשר לשתיים. יוסף גר בבית המערבים שבירושלים המזרחית, ובבחירות הבאות, שלא כדרור וכמוני, עומד להצביע ל"ישראל ביתנו" (היה מצביע ל"חירות" לו לא היה חושש שלא יעברו את אחוז החסימה). לפני כמה שבועות היה בהרצאה של ברוך מרזל בחברון, שבה אמר בבירור "ערבי טוב הוא ערבי מת", ויוסף מסכים איתו. מה זאת אומרת? מה, אין ערבים טובים, מוסריים? יש, אבל בשביל לעשות צדק כללי, הרבה פעמים צריך לעשות אי צדק קטן בדרך. יוסף אומר שהיום הוא לא פראי וקיצוני כמו שכשהיה צעיר. אז, אחרי הפיגוע באוטובוס הילדים, עבר ופינצ'ר עם חבר 20 מכוניות של ערבים בעיר העתיקה.
ליוסף משפחה במאה שערים, אבל הוא לא חי איתם כיוון שבחר בדרך אחרת משלהם הוא עדיין דתי אבל בחר להתגייס לצה"ל, לפרוש מהישיבה. עכשיו הפלוגה שלו (נח"ל חרדי) עושה תעסוקה מבצעית בשטחים, והם עומדים הרבה במחסומים אבל לא מרביצים סתם אלא רק נגיד לאלה שמצפצפים בצופר של האוטו, או מתעצבנים. אבל אז, כשהם מרביצים, הם באמת מתהפכים על הערבים האלה, שילמדו.
"אז אתה בעד האלימות הזו?", דרור שואל.
"מה אתה חושב, שאני נהנה מזה? שאני נהנה לראות ילדות פלסטיניות עם ראש שפוך על הכביש? אבל אני מבין שזה מה שצריך, ושטוב שזה קורה, ושטוב שיצלמו את זה בטלוויזיה כי אז (אולי) הערבים יראו וילמדו, כי זה מה שהם מבינים".
הכי קשה: ההומאניות הברורה, הנשפכת מיוסף כלפינו. למרות הכעס על דעות האחר השיחה היתה נעימה, הטונים לא עלו. בסוף אפילו צחקנו קצת, אכלנו אוכל מוברח ממטבח סגל, העברנו את הזמן עד שהגיע השעה שתיים והגיע השומר של המשמרת הבאה. יוסף הזמין אותי לבקר אותו בהתנחלות שלו שבמזרח ירושלים. אם אבוא זה יהיה כדי לדווח, לראות ממקור ראשון, אבל עדיין ההקשר יהיה ביקור בעיר שיש בה מופלים ומפלים, שמתים בה חבריי לשווא. רשמתי את הטלפון שלו, עכשיו אני מתלבט.
אגף
בעקבות הלחימה (המיותרת, יש להוסיף) המתנהלת זה שנתיים בשטחים, התרבתה כמות הפלסטינים שנחטפים ונאסרים ללא משפט במתקני הכליאה בארץ. כשהתמלאו מתקני הכליאה על פי התקנים החוקיים, שינו את התקנים ודחסו עוד עצירים לכל חדר. כשנחצו התקנים האלה הזיזו שוב את הקו האדום. כשנגמר המקום פתחו מתקני כליאה שנסגרו כיוון שהתנאים בהם לא התאימו למגורי אדם (קציעות). כדי לתחזק את בתי הכלא האלה נעזרים באסירים, וכך עברו אסירים רבים מכלא 4 לקציעות, למגידו, למחנה עופר, ונוצר אצלנו מחסור באסירים שישמרו ברחבי הכלא.
כך קרה שבאחד הימים לא קראו לי כרגיל אל הפחים, אלא לאגף, לשמור. האגף הוא הצינוק של הכלא. גודל החדר 6 מטר ובכל חדר חלון אחד קטנטן, קבוע בדלת, ועליו תריס ברזל המורכב מצידו השני, באופן כזה שהחייל האחראי (המד"כ) יכול לסגור אותו ושלאסיר אין אפשרות לפתוח אותו שוב. הנוף מהחדר למסדרון. אין שמים. רבים מהאסירים כבולים באזיקים ברגליהם ובידיהם. רק למד"כ יש מצית ובידיו הכוח להדליק או לא את הסיגריות של העצורים. בחלק מהתאים אין שירותים, והיציאה אליהם מותנית ברחמי המד"כ. כך גם שיחות הטלפון החד שבועיות.
פעמיים שמרתי באגף, ובפעם השלישית סירבתי לעלות. למרות העזרה הנקודתית שאני יכול לספק (לדוגמה: להבריח פנימה סיגריה ומצית, עטים, לקחת טלפונים ושמות של הורים מאלו שלא נותנים להם לטלפן ולהעביר הודעות להוריהם). הגעתי למסקנה שאסור לשתף פעולה עם תפעול המקום ההוא. כשהודעתי הסמל כבל אותי באזיקים, ואיים להעלות אותי לאגף כעציר. צעקו עליי ואז השאירו אותי לעמוד מול המשרדים ארבע שעות (10 דקות ישיבה כל שעה עגולה). הבטיחו להעלות אותי למשפט על סירוב פקודה, ושלחו אותי לאוהל. חזרתי לאוהל וישנתי טוב כמו שלא ישנתי הרבה זמן.
ההספק האמיתי (קריאה)
שתי אנתולוגיות של סיפורים קצרים (של הספריה החדשה ושל סדרת פרוזה אחרת). במיוחד מצאו חן בעיני פוקנר, באבל, בורחס. שליש ספרו של דוד אבידן "ברזים ערופי שפתיים", שהתברר כמורכב ממה שנעים לי לפצח כרגע. מאה העמודים הראשונים של מובי דיק בתרגום הישן, שאני מתלבט אם להמשיך לקרוא. שני ספרי שירה - "שם הנהרה עוברת" של מיכל גל, ו"The Mind is a Treetop" של נתן פוגרונד, דודי ודודתי, גיסים זו לזה, שכתבו מזמן, ושאני קורא עכשיו, להשקיף על מה שהיו פעם. ואחרון: "איזה אופניים קטנות עם כידון מצופה כרום בקצה החצר" של ז'ורז' פרק, מתנת הוצאת בבל (לתמיכה בסרבנים). ספר מקסים.
ביום שני
וביום שני, באחת עשרה בבוקר, אני בחוץ, לבינתיים. 28 יום הם הרבה אבל גם מעט. ובכל אופן החיוך הרחב שימתח על פניי, לא בקלות ימחה.