כל האירועים בסדרה "מותק בול באמצע" דמיוניים לגמרי - לא קרו, לא קורים ולא יקרו, חלילה. לשון השקופית שפותחת את כל פרקי "מותק בול באמצע" היא חצי דיסקליימר משפטי, חצי פארודיה עצמית. מדובר ברמיזה עבה לכך שהרבה מהאירועים הכי מגוחכים ולא אמינים בסדרה, אלה שנרקחו במוחו הקודח של היוצר שמואל הספרי, קרו, קורים וימשיכו לקרות גם במציאות המאוד לא יצירתית של עולם הפוליטיקה הישראלית, ובכלל. השקופית הזאת היא גם תזכורת לכך שהמציאות היא עקב האכילס של הסדרה.
כנסת ישראל האמיתית, על דמויותיה הגרוטסקיות, מטילה צל כבד על הסדרה עוד לפני הפריים הראשון שלה. אף תסריטאי, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול לכתוב תפקידיים קומיים טובים יותר מאלה שכבר מתהלכים בבית המחוקקים הישראלי. איך אפשר בכלל להתעלות על שרה בכירה שטוענת שמי שלא מצביע לה הוא מיזנתרופ בלי להבין את משמעות המילה (אגב, זו אותה שרה שמאוד אוהבת את הדינמיקה בין גברים לנשים בסרטיו של טרנטינו). להבדיל, מי יכול בכלל לחשוב על דמות של חבר כנסת שטוען מעל בימת הכנסת על אותה שרה שהיא התקדמה בסולם הדרגות הצה"לי דרך חדר המיטות? שלא לדבר על הבכיר בקואליציה שהבטיח שהוא "לא מאיים אלא מבטיח" לפרסם חומרים על היועץ המשפטי לממשלה אם הוא לא יבטל את המשפט של פטרונו הפוליטי, ואז נעלב כשאמרו עליו שהוא משתמש בטקטיקות של העולם התחתון. כל אלה לא היו מתוסרטים, אלה "המנהיגים" שלנו. איך אפשר בכלל להתעלות על זה?
שמואל הספרי כבר עשה את זה פעם אחת, ב"פולישוק" המיתולוגית שלו. שם הסדרה ההיא רמז על הבאות, כשהספרי הלחים את המילה "פוליטיקה" ל"שוק", והעניק את השם הייחודי לדמות האהבל המושלם (בביצוע גאוני של ששון גבאי). אוסף צירופי מקרים נסיבתיים הנחיתו את הפוליטיקאי האלמוני הזה בלב העשייה המיניסטריאלית. פולישוק עלתה לאוויר במאי 2009, חודש לאחר כניסתו של אחד, בנימין נתניהו, לבית ראש הממשלה בפעם השנייה - מעבר לזה, כמעט הכל השתנה. סמארטפונים עוד לא היו, אז הפוליטיקאים העבירו הודעות לתקשורת בפקסים וביפרים, שרים ניסו לקבל כותרות בפרינט וזלזלו בכוחו של האינטרנט, וכששר המשפטים ניסה לתת דוגמה למפלגה שנגועה בשחיתות הוא נקב בשמה של "קדימה" המנוחה. היו ימים.
העלילה של "מותק בול באמצע" מתקיימת באותו יקום דמיוני של "פולישוק", רק 12 שנים אחרי. כך למשל דמותו של הרב תנדורי (יואב לוי) שהיה סגן שר התיירות של פולישוק לפני עשור, חוזר כעצם בגרון של ועדת הרפורמות של הכנסת בגרסתה העכשווית. זהו גם יקום שבו שמות מוזרים ומופרכים ממלאים את מסדרונות הכנסת. ב"פולישוק" הכרנו את היועצת תקומה, השר חומי וראש הממשלה בולי בובעס. ב"מותק" אנחנו מכירים את השר אגוז בזלת, חברת הכנסת חנה חנינה חנן, היועץ עדי מדינה וכמובן את הדמות הראשית, מותק שלי מרדכי.
הביקורות הראשונות שהתפרסמו על "מותק", שהתבססו על פחות משליש מפרקי הסדרה, הוציאו את החשק מלצפות בה. רבים ערכו את ההשוואה ל"פולישוק" והסבירו ש"מותק" היא גרסה קלילה יותר ומוצלחת פחות של הסדרה ההיא. אחרים דיברו על אסופת הדמויות ההזויות עם השמות המגוחכים שגרמה להם לפרוש מהר מהסדרה. זה עניין מובן. בשנת 2021 קשה לנו באמת לאזור סבלנות מול תוכן טלוויזיוני, בטח מקומי. אלא שמי שבכל זאת זיהה את הניצוץ הראשוני, או לכל הפחות התאהב (ובצדק) בגילי איצקוביץ' המדהימה בתפקיד הראשי המשמעותי הראשון שלה, הרוויח. זו לא יצירה מושלמת, היא מלאה בפגמים, חלקם צורמים (מה בדיוק קורה שם עם המבטא של קושניר?), אבל ברגע שמצליחים להתעלות מעליהם, מגלים שההתמדה משתלמת.
בדיעבד ניתן לומר שזו הייתה טעות לשפוט את "מותק" על סמך פרקיה הראשונים, שהתמקדו בעיקר בחברי מפלגת המרכז הקיצונית "בול באמצע". דמותו של יו"ר המפלגה אגוז בזלת היא בין החלשות בסדרה, מכל הבחינות. מייסד המפלגה הוא גם הגבר היחיד בסיעה בכנסת, והוא נשלט על ידי לוביסטים מבחוץ ועל ידי המאהבת הצעירה שלו מבפנים. קשה שלא לחבב את קובי מימון, אבל הוא לא הצליח לצקת בדמות מספיק עניין כדי לעורר סביבה בוז או שנאה, ומצד שני היא גם רחוקה מלעורר חמלה. גם חברות הסיעה עצמן שנעו בין הסטריאוטיפיות (חנה, נכה ב-112% שמחפשת פיצוי למעשנים ממוצא מזרחי, או טיגיסט, יוצאת אתיופיה חזקה) לבין המשעממות (דמויותיהן של ליטל שוורץ ודנה דבורין, שעוררו בעיקר אדישות).
הקונצנזוס היחיד, והמוצדק, נע סביב גילי איצקוביץ' הנפלאה. למרות פרמיס די מטופש, קשה שלא להתאהב בדמותה של מותק שלי מרדכי (שם נוראי, באמת, אין שום תירוץ). האיכויות הגולמיות שאיצקוביץ' מביאה לתפקיד, מתפתחות ומשתפרות ממש ככל שהסדרה מתקדמת. ובכלל, קשה להיזכר בדמות שהספרי כתב בצורה אוהבת יותר בכל הקריירה שלו. מותק היא המצפן האנושי של הסדרה, שהבורות שלה בענייני פוליטיקה מזכירות לנו תקופות "תמימות" יותר, לפחות יחסית. לא במקרה נקבע יום הולדתה ל-4 בנובמבר 1995.
ככל שהסדרה התפתחה, כך גם גדל קאדר דמויות המשנה, שהפכו למשמעותיות יותר מפרק לפרק. ענת וקסמן, ששיחקה בתפקיד כפול ב"פולישוק", בין השאר בתור אשת ראש הממשלה "מרירה", חוזרת כ"צרודה" ביקום של מותק; משה אשכנזי מצליח להביא לקדמת הבמה את איכויותיו הקומיות לצד הדרמטיות בכמה סצנות נהדרות שכוללות צעקות הנעות בספקטרום שבין גיא לואל לאל פצ'ינו; יניב ביטון שמזכיר שלפני החיקויים הגאוניים ב"ארץ נהדרת" הוא שחקן ענק (גם הוא, אגב, שיחק ב"פולישוק" בתפקיד נשכח); דניאל גד מצליח לגרום לנו להאמין שהוא באמת ילד חרדי בן 18, מעיין בלום נראה בדיוק כמו מוטציה שכוללת בתוכה את כל הח"כים הדוחים האמיתיים שמכהנים כרגע בכנסת. גם דני שטג וטל גורדון בתור הוריה של מותק, יקיר שוקרון בתור העוזר הנאמן זיף, צחי הלוי בתור מנכ"ל משרד הבריאות, קובי פרג' בתפקיד מתוק כיועץ המשפטי ואפילו דורון צברי בתפקיד מפתיע של מפקד גלי צה"ל - מוסיפים שלל נקודות אור מלאות לב.
מעל כל המקצוענים יש את המאסטרים. נעמי לבוב ואבי קושניר. הכדורגלן אלון מזרחי אמר פעם אחרי משחק שאין לו מה להוכיח והוא הוכיח את זה על המגרש. זה נכון גם על לבוב וקושניר. להחמיא לקושניר על היכולות הקומיות שלו, או להחמיא ללבוב על היכולות הדרמטיות שלה, זה פשוט בזבוז זמן. אלא שהספרי לקח את היכולות של שני רבי האמן האלה לקצה. ראינו את קושניר בתפקידים מצחיקים יותר, ובטח חביבים יותר - אבל לא ראינו אותו אף פעם כנבל סדיסטי. הספרי עוד משאיר לנו קצת מקום לחבב את הדמות של אלכס הלוביסט, עד הפרק האחרון והמצמרר, בו הצד השטני שלו מתפרץ בשיא נבזיותו.
למרות הספוילר המובהק (אם עוד לא ראיתם את הפרק האחרון, הפסיקו לקרוא כאן), יש חובה לציין שהפרק האחרון לעונה של "מותק בול באמצע" מכיל טריגר קשה של אלימות מינית. זה קטע קשה לצפייה כמו שהוא חשוב, כמו הסדרה כולה. רגעי המבוכה הקלים לאורך הסדרה מצדיקים את החשיבות שלה. מעבר לעובדה שמדובר בצפייה מהנה ברובה, יש בה אמירה חשובה ואפילו לימודית על עבודת הכנסת כפי שלא נראתה מעולם על המסך. כן, אפילו לא ב"פולישוק".
סוף העונה המטלטל והמתוק חתם את כל הנקודות שהסדרה רצתה לגעת בהן. זה לא היה "בול באמצע" אלא "בול בפוני", ואפילו קצת מעבר לקצה. מצד שני, זה הרגיש יותר כמו מחזה טוב, ופחות כמו סדרת טלוויזיה חפצת חיים ועונות נוספות. אפשר רק לקוות שהפופולריות של הסדרה ברשתות החברתיות תשנה את התמונה, ותוביל את כאן11 להזמין עוד עונות מהכיף הזה. בדיוק בשביל זה יש לנו שידור ציבורי.
בהרבה מובנים, הספרי מתייחס לכל הצופים שלו בתור "סוכריות הזעם", הילדות שמעריצות את פליטת הריאליטי הצעירה, מפני שכולנו כאלה. הוא עושה את זה בלי להיות דידקטי או מטיפני, אלא באמצעות דמויות שקשה שלא להתאהב בהן. כמו רובי פולישוק, גם מותק מרדכי נבחרה במקום העשירי במפלגת מרכז קטנה. כמוהו, אכפת לה מאוד ממה שחושבים עליה ומה שאומרים עליה. כמוהו, הדבר הראשון שמעניין אותה הוא מי יגיע להשבעה שלה בכנסת. כמוהו, אכפת לה מהתקשורת, ומהמדד החברתי - אבל להבדיל מפולישוק, מותק באמת רוצה להשפיע לטובה. חשוב יותר, מותק באמת רוצה ללמוד ולשפר את המערכת. אל תתבלבלו מעיניה היפות, מדובר באחת הדמויות החתרניות בתולדות הטלוויזיה שלנו. זאת שלא רק מדברת על שקיפות, אלא פועלת למענה כערך עליון.
כמו "סוכריות הזעם" ששוטפות את המסך עם טוקבקים קורעים (חזרו וצפו בקטעי הסיום של הפרקים אם פספסתם), רוב הישראלים נחשפו עד עכשיו על עבודת הכנסת בעיקר ממשדרי חדשות פופוליסטיים וצהובים שמתייחסים לאמירות נבובות של פוליטיקאים עלובים. מדהים שדווקא תכנית בידור קלילה באופייה חושפת באומץ איך שתדלנים השתלטו על ועדות הכנסת, איך עבודת האופוזיציה רוקנה מתוכן ואיך טובת הציבור נמכרה למען אינטרסים זרים. אלה החיים שלנו, וזו לא קומדיה, זו סדרת אימה. אנשים רעים לופתים אותנו מאחורה, לוחשים לנו מילות איום באוזן וחופנים אותנו במקומות האינטימיים ביותר. לתפארת מדינת ישראל.