לעולם לא נסתכל על עמוס עוז באותה דרך, אבל סיפור חייו מושך מתמיד

תיאטרון החאן הירושלמי לא יכול היה לקוות לתזמון טוב יותר לשובו לחיים של עולם התרבות לאחר פגרת הקורונה הארוכה. ההצגה "סיפור של אהבה וחושך", שמבוססת על פרקים מתוך הרומן המונומנטלי של עמוס עוז, חוזרת לבימות. קשה שלא לראות את ילדותו של עמוס, ולא לחשוב על גליה

סיפור חייהם הפך למעניין לא פחות מהיצירה שלהם. גליה ועמוס עוז (צילום: צילום מסך, ראובן קסטרו + חדשות 12)

אמנות לא מתקיימת בוואקום. זו טענה עתיקת יומין. אפילו אם יופי יכול להיות אובייקטיבי, התרבות שבתוכה אנחנו מתקיימים משפיעה על הדרך שבה אנחנו חווים את היופי הזה. פרופסור דניס דאטון חקר במשך שנים את הפילוסופיה של האמנות על שלל סוגיה וחזר עם טענה שבעיני רבים נחשבה לרדיקלית כמעט: זו לא רק האמנות שמסקרנת אותנו, אלא האמן עצמו. בין אם מדובר במוזיקה, אמנות פלסטית או אפילו אמנות הבישול או הכדורגל: אנחנו מתוכנתים אבולוציונית להתעניין באנשים שמאחורי האמנות. אנחנו נמשכים ליופי של הציורים של ואן גוך, אבל מסוקרנים לא פחות ממחלת הנפש שלו. אנחנו מתענגים על האוכל של אייל שני, אבל רוצים לקרוא עליו גם במדורי הרכילות. אנחנו צוהלים בגולים של מסי, אבל מצפים שהחיים האישיים שלו יהיו נוצצים לפחות כמו המגע העדין שלו בכדור.

נראה שחזרתו של עמוס עוז לכותרות מוכיחה את הטענה של הפרופסור האמריקני המנוח. מאז פרסום הספר "דבר שמתחפש לאהבה" של גליה עוז, נראה שלא רק ההיסטוריה הפרטית של משפחת עוז נגררה אל תוך הזירה הציבורית, אלא כל הקאנון האמנותי שהיא מייצגת. גליה עוז פירטה בספרה כיצד אביה הכה אותה והתעללה בה בילדותה, והמשיכה לספר על מסכת של הטרדות שתיארה כהתעללות נפשית גם בבגרותה, והמשיכה עד למותו. אחותה הגדולה ואחיה הצעיר פרסמו גרסאות משלהם לזכרונות הילדות שלהם, ולאחרונה אפילו התפרסם קטע גנוז של עמוס עוז עצמו, שמספר את גרסתו לאירועים, כאילו שלח תגובה מעבר לקבר.

מעניין לחזור כעת ליצירותיו הקלאסיות של עמוס עוז ולראות האם הן נתפסות אחרת בעקבות הגילויים החדשים. האם אדם שסבל מאלימות כילד יכול לחזור ל"מיכאלי שלי" ולראות בו את אותו יופי שראה בו בעבר? האם אפשר לקרוא את אסופת המכתבים של "קופסה שחורה" בלי לחשוב על גליה שמסתירה את הסימנים הכחולים? להבדיל, האם אפשר לקרוא את האפוס של "סיפור של אהבה וחושך", ולא לחמול מחדש על הסופר שאיבד את אמו לדיכאון כילד? לא צריך לזהות את סימני ההרס העצמי גם בתוך השורות הכי יפות של עוז, את החרטה, את המורכבות האנושית הזאת שאנחנו קוראים לה חיים. לא צריך לקחת צד במאבק המשפחתי הזה בשביל להסתקרן ממנו. באופן אירוני, אלמלא כתב עמוס עוז בצורה כל כך פיוטית ומרגשת את קורות חייו בעצמו, היינו כנראה מתעניינים פחות בחיטוט הצהוב בארון השלדים שלו. זו לא אשמתנו, ככה אנחנו מתוכנתים.

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאב: בי-קיור לייזר במבצע

לכתבה המלאה
כיף לראות את סצנת הטלפון המשעשעת קמה לחיים על הבמה (צילום: יעל אילן)

תיאטרון החאן הירושלמי לא יכול היה לקוות לתזמון טוב יותר לשובו לחיים של עולם התרבות לאחר פגרת הקורונה הארוכה מדי. ההצגה "סיפור של אהבה וחושך", שמבוססת על פרקים מתוך הרומן המונומנטלי של עוז, חוזרת לבימות בדיוק כששמו של עוז עוצב מחדש בראשם של שוחרי התרבות הישראלים.

המחזה שנכתב ומבוים על ידי איה קפלן לא מתיימר לעבד את ספרו של עוז לבמה. מדובר ביצירה העומדת בפני עצמה, ומספרת את תהליך היצירה של הרומן הגדול ההוא. לפי המחזה, עוז נתקף במשבר כתיבה, ומחליט לגנוז את הספר, כשלפתע מגיחים אליו רוחות הרפאים של משפחתו, שדורשים ממנו להשלים את הספר ולהביא את סיפורם אל הכתב. קפלן קיבלה את אישורו של עוז לסיפור המסגרת, ואף זכתה לעבוד איתו על הפרויקט טרם נפטר ב-2018.

האולם בבית ציוני אמריקה בתל אביב שאירח את ההצגה הירושלמית (בכמה מובנים) היה מלא חלקית, ככל שתקופת הפוסט-קורונה הנוכחית מאפשרת. עוד בטרם כיבו את האורות, עלה השחקן יהויכין פרידלנדר על הבמה, התיישב לצד שולחן הכתיבה הקטן והחל לכתוב מילים על דף נייר. בכל פעם, אחרי כמה רגעים הוא מגלגל את הנייר ומטיח אותו על הרצפה. כך במשך כמה דקות, בזמן שאנשים עדיין נכנסים לאולם ומחפשים את המקום שלהם. זו פתיחה מוזרה, שהרגישה כאילו שכחנו בכלל איך אנחנו אמורים להתנהג באולם תיאטרון אחרי יותר משנה של געגוע. חלק מהאנשים שלפו טלפונים והחלו לצלם את המתרחש על הבמה. זו הייתה תחושה סוריאליסטית שהותאמה בדיוק לקהל הישראלי, זה שכבר קרא את עוז, וצריך לדעת איפה נגמרת המציאות ומתחיל עולם הדמיון.

הקשר בין האמן לאמו כילד מעורר חמלה כלפי האמן המבוגר (צילום: יעל אילן)

בתוך עולם הדמיון מתעמת עוז המבוגר עם הוריו (ויטלי פרידלנד ובר שדה), עם סבא וסבתא שלו (אריה צ'רני ואודליה מורה-מטלון בתפקיד גונב הצגה) ואף עם גרסת הילדות שלו עצמו (פטר קנולר, בנו של השחקן אוהד קנולר, שמתמודד בצורה נהדרת עם התפקיד הכבד) - עד לסוף שנותח לעייפה של התאבדות אמו. אירוע שילווה את עוז למשך כל ימי חייו ויהפוך למוקד של ההתמודדות הנפשית שלו, וגם לסוג של תירוץ להידרדרות היחסים בינו לבין בתו גליה.

במבחן התוצאה ההצגה עומדת בפני עצמה כדרמה תקופתית שמספרת על משפחה שברחה מזוועות הנאצים באירופה לירושלים, ומגדלת ילד צבר (עוז הצעיר) ברגעיה המעצבים של האומה, בתקופה שלפני מלחמת השחרור. עיצוב הבמה מהמם ומקורי, עם גזרי קרטון שחורים שנקרעים בכל פעם כדי לפתוח צוהר לפרטים חדשים ועולמות חדשים. התחושה המינימליסטית הולמת את הסיפורים הקטנים, על האבא המשכיל שלא מצליח להתמודד מול "ניצולי היטלר" שהגיעו לארץ ישראל המנדטורית עם תארים מאוניברסיטאות נחשבות במערב אירופה, או על הסבתא חולת הניקיון שרואה את פלסטינה כארץ מוכת מיקרובים.

אלא שכשמדובר בעיבוד לאחד הספרים החשובים שנכתבו בישראל במאה ה-21, ואולי בכלל, ההצגה נראית קצת חיוורת. גם ההסבר שלפיו אין לשפוט את ההצגה כגרסה בימתית לספר אינו מספק, מכיוון שהסיפור עצמו אמור להיות חזק יותר, כזה שהולך איתך הביתה ונשאר איתך במחשבות למשך כל השבוע. בפועל מדובר בעוד מחזה ישראלי סביר פלוס. הרגעים החזקים בהצגה הם אלה שממש ממחיזים קטעים שלמים מהספר, כך למשל סצנת הקרצוף באמבטיה (שזכתה לקריאות כפיים סוערות מהקהל) או שיחות הטלפון המצחיקות מבית המרקחת לקרובי המשפחה בתל אביב (סצנה שהומחזה בצורה נפלאה גם בסרטה של נטלי פורטמן שמבוסס על הספר). ואולם, סיפור המסגרת מרגיש קצת פומפוזי מדי, מלא בפאתוס שעוז ניסה להימנע ממנו במקור. זו בחירה מודעת, וזה בסדר, אבל גם הרבה פחות מרגש ממה שמגיע לסיפור הזה.

לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

התרעות פיקוד העורף

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully