ווייט טראש

יאיר חסדיאל (לובש קפוטה):
בהערב יום שלישי, עוד לפני שתצמח המינה, ויעלו דרדרי השינוי, ניפרד מהילדים. בצרור קטן נארוז חיתולים ובקבוקים לקטנה, בת ארבעה חודשים בלבד, ובגדים חמים לגדולים. את הכיפה והציצית של הבכור נסליק בגב הארון. כשיוודעו תוצאות האמת הילדים כבר יהיו בבית מבטחים, מוסתרים במלונת הלברדור חובב הקממבר של חבר חילוני נאמן מרעננה. אנחנו מלאי תקווה. שלושתם בהירי שיער ועיניים ובשבועות האחרונים השקענו מאמצים רבים כדי שגם אם ייתפסו יוכלו להתחזות ולשרוד. לצלילי מוזיקה קלאסית לימדנו אותם לזעום, להתנשא, לשנוא ולבוז לכל מי שאינו נמנה על מעמד-הביניים-האשכנזי-חילוני-קפיטלסטי. לשמחתנו עכשיו הם כבר יודעים כיצד לקרב את עפעפיהם ולצמצם את אישוני עיניהם הכחולות הזעירות לכדי מבט לבן, חלבי ואטום, של זעם ושנאה, של ילדי סוניפלייסטיישן-יוגנד.

קובי אריאלי (לא משלם מיסים):
תייכף בעשר ועשרים, בתום החלק הראשון של שידור המדגם, יוצר קשר עם פריצקי ויאיר לפיד וקובע פגישה בהולה. בפגישה ייחשפו עובדות ומסמכים מסמרי שיער שיוכיחו להם עד כמה הם לא מעודכנים ועד כמה הם בעצם פיספסו את הנקודה. אני אוכיח להם שהדיבור על זה שהחרדים לוקחים ים כסף מהמדינה אינו סטריאוטיפ אלא עובדה מוצקה, המעוגנת בניירות רשמיים. אני אתן להם להבין שהחרדים לא רק שאינם קהל יצרני, אלא גם משתדלים לקלקל מה שאחרים מתאמצים לייצר. אני אבהיר להם שהשבת אינה ערך מקודש אלא עינוי מתמשך ושחוקי טהרת המשפחה לא נועדו לתמוך בזוגיות אלא להשפיל את הנשים. אין להם מושג, למשל, על אחוז מקרי הפדופיליה במקוואות הגברים במגזר החרדי. הם גם לא לגמרי יודעים שבחור חרדי נכה רגליים ובעל ריאה פעילה אחת שגם סובל מסכיזופרניה ופרצי אלימות קשים, יתחתן בכיף עם גיורת לבנבנה פגועת מוח ומשותקת מקונטיקט, אבל יסרב בעקשנות להתחתן עם רונית, בתו היפה של הרב שלום פריאנטה מהבניין ממול, כי היא חצי פרענקינה. כלום הם לא מבינים. כך אני אשב ואסביר להם עד ששניהם יקפצו עלי ויגידו: "די, תפסיק לקטרג. יש ביהדות דברים מה-זה יפים!" ואני אסתכל עליהם בבוז ואגיד להם: "לכו דפוקים! בכלל לא זכיתם בגלל הקטע של החרדים! לכו, לכו, יא מעמד ביניים שכמותכם". ואני ארק עליהם מוחטא של חרדי מצונן שמעשן 3 קופסאות טיים ביום.

שהרה בלאו (גרה בבני-ברק):
בבני-ברק, בחשכת הליל, נערכה התכנסות חירום.
הפלאפון של שמערל לא פסק מלצלצל, "גרוסמן כבר טיפל במעדניה של טייבעלה", הוא לחש לנוכחים, "הוא תלה שם את השלט עם ה"שינקען".

מוטל שעסק בקיצור הקפוטה שלו ניתר ממקומו, "שיורידו את ה'ע'", הוא זעק "כמה פעמים צריך להסביר לכם שמעכשיו לא משתמשים יותר ב'ע'? זה גם אידישאי וגם תימני!". הנוכחים הנהנו בהסכמה. טאובר הביע חשש שהעיר תוקף בגדרות תייל דוקרני, אבל כולם הזכירו לו שזה טומי לפיד עם השואה והכל. את טאובר זה לא שכנע. "הצילו את הילדים והנשים", הוא זעק ואני לא יכולתי שלא להבחין שעיניו מתמקדות בפלג גופי האמצעי. "הלחם", הוא חזר ומלמל.
"דאגתי ללחם", הרגעתי אותו, "נגיד להם שזה בשביל קרופניק מזק"א, הוא יסוד יצרני".
"רחם! רחם!", הוא זעק, "הרחם הפעלתן של הנשים החרדיות! את הולכת להוליד עשרים משתמטים, את סכנה לכולנו!"
"על מה אתה מדבר?", הרגעתי אותו, "רווקה בת שלושים?"
"עשר שנים של פוריות מזיקה", פסק טאובר, "מחר בבוקר את בתור לעיקור".

יהודה נוריאל (פרענק):
במבט ראשון דווקא נראה שיהיה בסדר. אנחנו השוורצעס הרי אוכלים בידיים. ואם למירב מותר, אז איפה ה"שוויון"? גם האף דומה, כך שאולי זה סיפור כיסוי מושלם. מצד שני, יאיר עלול לעלות עליי ולהסגיר. תחפושת ב': עורכדין. מוריד את הגלימה מהבוידם, מתחיל לדקלם "חופש ביטוי" וכאלה. אפס כי ברשימת הקונסיליירי של יוסף יש רק מקום אחד למנשה התימני, כלומר אלי מנשה, כלומר אהוד רצאבי. תפוס. אבוד. הדרך השלישית: להקים תנועת מחאה. אנטי שינוי. נקרא לה "שיגרה". המצע שלנו: עידוד השבת יהודי ארצות ערב והבלקן אל מולדתם. על גמל עם עמיר בניון אל שדות טול כרם. להותיר את הארץ נקייה מאריסים. להותיר אותה לבעליה, למצביעי שינוי, ל"משפחה שיש לה דירה נאה, מכונית אחת או שתיים, נוסעת לחופש, מוציאה כסף על ספרים וצורכי תרבות, על הצגות ובילויים, ונוסעת לחופש". אז שייקח לו "טומי" חופש מאיתנו. בלי מובטלים ועם חוק כרטיסי אשראי, בלי סלסולים ועם אפי איתם, בלי שכר מינימום ועם פערים מקסימום. יוותר לו עם החרדים שלו והמלחמות שלו והמודי-חמודי שלו, במדינה "מערבית" מוכת טיי-זאקס ורככת. וגם אנחנו ניסע לחופש. משהד וקזבלנקה, בגדד ואיסטנבול. ממילא אין הבדל ברמת החיים, והשכנים יאהבו אותנו יותר. ובגלות נטפח מחדש את חלום השיבה. והפעם, כשתקראו לנו חזרה, יהיה לנו תנאי נוסף: גם אנחנו רוצים שילומים.

ידידיה מאיר (בוגר ישיבה גדולה):
לובש שחורים, עובר למאה-שערים, מחזיר פנקס מילואים, מפסיק לשלם מיסים, מפסיק לעבוד, להתגלח, להתקלח, מגדל פאות, מזייף בחירות, פותח עמותות, סוגר כבישים, מחביא דולרים מתחת לבלטות, קונה קפוטה, גרטל, קיטל, שטריימל, קוגל, סדין, עושה בו חור, פותח רדיו פיראטי, מפיל מטוסים, זורק אבנים, כותב פשקווילים, אומר שניים במקום שתיים, אומר שתיים במקום שניים, צועק שבעס, מוליד ילדים, לא מלמד אותם מתמטיקה, שוכח אותם באוטו, לא מסכים לקבור אותם ליד חיילים רוסיים ששירתו בצה"ל, לומד, מתנדנד, מנדנד, מתפלל, מתפלפל, מעשר, מוליד עוד ילדים. אם כבר למות – אז כחרדי אמיתי וגאה.

יובל נתן (בן לאם דתיה):
בעשר וחמישה בדיוק פתחנו את השמפניות. חמישה גברים לבנים, מכריסים, עם תעודות של לשכת עורכי הדין בכיס הז'קט. על השולחן נחה צלחת שרימפסים, לידה מגש ועליו נקניקי דם הונגריים מבשר סוס משובח, טובלים בשמנת. "זה לא סתם שמנת", הכרזתי, "שימו לב – הקפדתי במיוחד שזה יהיה חלב עכו"ם, והמוכר במזרע הבטיח לי שאין מה לדאוג כי בכל מקרה בתהליך היצור משתמשים באנזימים של בעלי חיים. נדמה לו שאפילו חזיר.