אפשר לכתוב ספר על יחסי הגומלין בין מוריסי וקולנוע. בפועלו כסולן הסמיתס ובקריירה העצמאית שלו, המוזיקאי הבריטי שוב ושוב השתמש בציטוטים מן המסך הגדול. השחקן הצרפתי אלן דלון מופיע על עטיפת "The Queen is Dead", ושיר הנושא שלו מתחיל עם קטע מהסרט "The L-Shaped Room". אחד המשפטים הכי יפים של הלהקה, "I dreamt about you last night, I fell out of bed twice" הופיע קודם לכן בסרט "קורטוב של דבש", עיבוד למחזה של שילה דלייני, שכשלעצמה מככבת על העטיפה של האלבום "Louder Than Bombs". כאמן סולו, האליל שר על הבמאי האיטלקי פזוליני, והרשימה עוד ארוכה.
הגלגל המשיך להתגלגל, וכעת כבר אפשר לומר כי גם הקולנוע עמוס באזכורים למוריסי ולסמיתס. מי שהתחיל עם זה היה ג'ון יוז, שבשנות השמונים חולל מהפכה בכל הקשור לפסקולים של סרטי נעורים אמריקאים. עד אז, הגיבורים שמעו את מה שבני גילם באמת היו שומעים במציאות באותה תקופה. התסריטאי-במאי החליט שהם ישמעו את מה שבא לו. כך, למשל, ב"שמתי ברז למורה", פריס ביולר וחבריו מתהלכים לצלילי קאבר של הסמיתס, אפילו שבארצות הברית של 1986, זו לא היתה להקה פופולרית במיוחד בקרב הנוער האמריקאי.
מאז, שירים של הסמיתס הפכו לקונבנציה מובילה בסרטים על בני נוער וצעירים אמריקאים - "500 ימים עם סאמר", "כמה טוב להיות פרח קיר", "תיכון בהיי", "באמבלבי" ולאחרונה גם הסדרה "אנחנו מי שאנחנו", וגם כאן הרשימה עוד ארוכה.
לרוב, מדובר בשיר אחד, מקסימום שניים, וכמעט תמיד זה גם אותם שירים, והם מגיחים רק פה ושם, אבל כעת מגיע סרט שכולו בנוי על שירים של הסמיתס, וגם נקרא בשם אחד מהם - "Shoplifters Of The World". העבודה עליו התחילה כבר לפני כמעט כעשור. צוות השחקנים והשחקניות הספיק להתחלף כשלוש פעמים, והצילומים עצמם יצאו לדרך ב-2018. בגלל הקשיים של תעשיית האינדי האמריקאית, בגלל הקורונה ובגלל שהלהקה כנראה פחות פופולרית ממה שרבים מאיתנו היו רוצים להאמין, הפרויקט המשיך להתעכב, ויצא בארצות הברית בסוף השבוע האחרון. אין לדעת מתי, אם בכלל, יגיע לארץ באופן חוקי, אך באמריקה הוא מוקרן בכמות מצומצמת במיוחד של בתי קולנוע, וזמין בסטרימינג - שילמתי עליו במיטב כספי באמזון. היה שווה? ככה-ככה.
את הסרט כתב וביים סטיבן קייג'אק, שעד כה התמקד ביצירת סרטי וסדרות דוקו על מוזיקאים, וכאן העביר את אהבתו למוזיקה לפורמט עלילתי. העלילה הבדיונית היא כמעט מדע בדיוני: סיפורם של ארבעה נערים החיים בדנבר של קיץ 1987, המתקשים להתמודד עם הבשורה על התפרקותה של הסמיתס, הלהקה האהובה עליהם. אחד מהם אף לוקח אקדח, פורץ לתחנת הרדיו המקומית, ומאלץ את השדרן חובב הרוק הכבד לנגן שירים של הבריטים העגמומיים.
האם זה הגיוני שארבעה נערים ונערות מארצות הברית של אותה תקופה יתגלו כמעריצים כל כך גדולים של הסמיתס, ויהיו בטראומה כל כך גדולה מפירוקם? לא ממש, אבל קייג'אק הולך כאן בדרכו של ג'ון יוז, ולזכותו ייאמר שהוא לפחות עושה זאת עם קצת הומור.
העלילה מתקדמת לצלילי שירים של הסמיתס, וגם הדיאלוגים מצטטים אותם. מישהו אומר משהו, ומישהי עונה לו ברפרנס למילים שכתב מוריסי, מה שהופך את הצפייה בסרט למשחק ניחושים חביב למעריצים ולמעריצות.
במובן הזה, הסרט הוא ה"מאמא מיה" של הסמיתס: מיוזיקל עתיר שירים, עם עלילה שבנויה טלאים-טלאים לרוחם, באופן שמודע לדביליותו, עם קצת הומור והרבה רומנטיקה - כמובן שהלב של הדמויות שבור לא רק בגלל הסמיתס.
מעבר לכך, מדובר בסרט אינדי אמריקאי שגרתי למדי, או לפחות יחסית לאלה שהיינו רואים לפני עשור או שניים. גם הדמויות בו הן כאלה שראינו בעבר. את הגיבור מגלם אלר קולטריין, מי שכיכב בזמנו ב"בויהוד" ומאז נעלם, וכאן מביא בדיוק אותן מניירות מיוסרות, אנוכיות ומעצבנות, כאילו לא עברו שמונה שנים.
הלנה הווארד, שהפכה להבטחה לפני שלוש שנים הודות ל Madeline's Madeline" מגלמת את מה שנודע כ-Manic Pixie Dream Girl, דמות אופיינית לסרטי אינדי אמריקאים, עם או בלי שירים של הסמיתס: בחורה "מגניבה", "קצת משוגעת", סקסית אך לא מנוסה מינית, שקיימת כפי שהיא בעיקר בפנטזיה של התסריטאי-במאי ושל האלטר-אגו שלו, בדיוק כמו שנערים אמריקאים כפייתיים לסמיתס קיימים בעיקר שם.
הדמות המעניינת היחידה בסרט היא גם היחידה שלא מעריצה את הלהקה: שדרן הרדיו בגילומו של ג'ו מנגניילו ("דם אמיתי"), שמתהלך בכינוי "פול מטאל מיקי", מעריץ את קיס ואת מטליקה ועל פניו בז לסמיתס, אבל עם הזמן מתגלה שיש לו הרבה מן המשותף עם מוריסי. הוא גם אחראי לציטוט המעניין היחיד כאן - "יום אחד, חבר, הגיבורים שלך הולכים להזדקן והם הולכים להשתנות", אומר השדרן המחוספס למעריץ הנאיבי, "והם הולכים להוציא מוזיקה גרועה ולהגיד דברים מטופשים שבוגדים בעבר שלהם - ובסוף, הם יאכזבו אותך".
הדברים האלה נאמרים לכאורה ב-1987, אבל נכתבו כמובן בימינו, והם קריצה אירונית למה שמוריסי עולל למעריציו בדורנו. טמון בהם גם בסיס לסרט מעניין הרבה יותר, פחות פנטזיונרי ונאיבי ויותר בוגר ורלוונטי, שיעסוק במעריצים המתבוננים בפרספקטיבה על מי שהיתה הלהקה האהובה עליהם.
הפסקול של הסרט
לסיכום, "Shoplifters Of The World" הוא לא ממש סרט - הוא פלייליסט. זה היה נכון גם לגבי שני סרטי "מאמא מיה", אבל שם הביצוע היה מוצלח בהרבה. כאן, התמונה אחרת: ניכר שהבמאי חסר ניסיון עלילתי וניכר שההפקה חוותה קשיים ועיכובים.
ובכל זאת, הסרט הצליח לעשות לי משהו. הוא הזכיר לי עד כמה אני אוהב את הסמיתס, ועד כמה גוף היצירה של הלהקה עשיר ואיכותי, ומתעלה בהרבה מעל אותם שניים-שלושה שירים שעד כה נהגו לצטט בקולנוע. נכון, מגיע לה סרט טוב יותר, אבל מי כמו מוריסי יודע שבחיים לא מקבלים את מה שמגיע לך.