"אם את לא מוצאת את הספר שאת מחפשת על המדף - תכתבי אותו"
(בברלי קלירי, 2021-1906)
בשנות החמישים עבדה בברלי קלירי כספרנית, ואחד הילדים ניגש אליה ושאל - "למה אין ספרים על ילדים כמונו"?
ואכן, לא היו - אז קלירי כתבה אותם. היא כתבה את "הנרי היגינס" וספרי ההמשך שלו, ואת "רמונה" וספרי ההמשך שלה, ובאופן חריג לתרבות האמריקאית בכלל ולספרות הילדים האמריקנית בפרט, העמידה במרכז הבמה את המעמד הבינוני-נמוך, והשמיעה את קולם של ילדים אמיתיים. אתמול (שישי) היא הלכה לעולמה בגיל 104, מותירה מאחוריה מורשת אמנותית וחברתית מעצבת ובלתי נשכחת.
"דורות שלמים של ילדים אמריקאים הרגישו סוף כל סוף שרואים אותם בזכותה"
(שרה האגי על בברלי קלירי)
ולא סתם ראו אותם - ראו אותם בעיניים חדות אבחנה, מחוברות לעט חדה. התוצאה הייתה רצף של ספרים נפלאים שנכנסו לפנתיאון האמריקאי. קלירי אמרה שהיא רוצה שילדים יקראו ספרים כי בא להם, לא כי המורים מכריחים אותם, ובזכותה כך אכן קרה.
"לא צריך לקנות ספרי ילדים. צריך לקרוא אותם בחינם בספריות ציבוריות"
(בברלי קלירי)
הגישה של קלירי לתעשייה תאמה לתכנים שלה. ספריה היו כל כך פופולריים, עד שהיא הייתה יכולה למקסם את ההכנסות מהם, אבל הסופרת סירבה להרשות מכירה של מוצרים נלווים. עד גיל תשעים, התעקשה גם לא לאפשר לעבד אותם לקולנוע. "אני לא רוצה שרמונה תהפוך לצעצוע מפלסטיק שבא עם ארוחות ג'אנק-פוד", הסבירה. בסופו של דבר נעשה סרט אחד על פיה, בכיכובה של סלינה גומז. הראשון והאחרון, זה לא נועד לקרות כנראה.
קלירי היא אגדה אמריקאית, אבל זכתה לתהודה גם בישראל. רבים מן הספרים שלה תורגמו כאן. טובי המתרגמים והמתרגמות היו אחראים לכך, בראשם גדעון טורי ושולמית לפיד. לא ברור איזה יחס, אם בכלל, יהיה בישראל למותה של קלירי, אבל התקשורת והרשת בארצות הברית כבר מלאות שלל הספדים אישיים, מרגשים ומלאי מחשבה, כולל של צ'לסי קלינטון וג'יל ביידן. מי שהתפרסמה עם הספר על רמונה בת השמונה מתה בגיל 104, ובלכתה המחישה כי גדולתה של סופרת נמדדת לא רק ביופי של המילים שהיא עצמה כתבה, אלא גם ביופי של המילים שכותבים על אודותיה במותה.