ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין על שם ברוך איבצ'ר:
"לפני שנה, ב-14 במרץ, כשהלכנו הביתה אחרי חזרה גנרלית של מחזה בשם 'הנאהבים והנעימים' של בשביס-זינגר, אפילו לא אמרנו שלום לשחקנים כי היינו בטוחים שניפגש עוד שבוע. חשבתי, 'נגיף, מה כבר יכול להיות?' אף אחד לא תיאר לעצמו שזה ייקח שנה. והלוואי וייקח רק שנה. הלכנו בחוסר מודעות מוחלט, ואפילו שמחנו מזה שיהיה קצת חופש. הכול בוטל ביום אחד. התנ"ך שלנו, שזה לוח ההצגות, הפך להיות לוח לבן, מבלי לדעת מה יילד יום.
"כשאני מסתכלת אחורה - זה נורא. כשאני מסתכלת קדימה, אני אומרת 'אלוהים מה יהיה פה?'. הרי לפני שבועיים הכריזו שפותחים בעוד שבועיים. מכיוון שאני למודת ניסיון לא החזרתי אף אחד לעבודה כי ידעתי שאין לי סיבה להחזיר אותם לעבודה ורק התרכזנו כל השנה הזאת בלעשות אירועים מיוחדים, כדי להשאיר את התאטרון בחיים עם חזרות וקריאות של מחזות. ועכשיו האירוע הגדול של 40 השנה לתיאטרון שהחלטנו לעשות, עד כמה שזה משונה לעשות אירוע 40 לתיאטרון בטלוויזיה. אבל זה הביא אנשים, ופתאום מחזיר איזשהו חיוך לשפתיים, והרגשה של אופטימיות זהירה מכך שאנחנו במקצוע הכי אהוב בעולם, ולא יכולים לחיות בלעדיו. ונידונו לעונש קולקטיבי על לא עוול בכפנו.
"התיאטראות יכולים להיפתח. הקהל יכול לרכוש כרטיסים בטלפון, אנחנו יודעים מי מגיע, יודעים להושיב בקפסולות ובמרחקים, יש לנו אולמות גדולים של 400 ו-900 מקומות, כולם במסיכות, אין מזנון, כולם מסתכלים לכיוון אחד, אין חיבוקים ונשיקות, כולם באים לאירוע תרבותי. קיימות בעולם התרבות ובעולם התיאטרון כל הדרכים להישמר. לא ייתכן שלא נותנים לנו הזדמנות להוכיח את זה. תעשו פיילוט, תבדקו. אבל לא עושים את זה. אף אחד לא עושה את זה. אין לי מילים. כבר זעקתי. אין מי שמקשיב לנו לצערי".
"אם היו עושים סגר דיפרנציאלי, ואם היו באמת בודקים - היו מגלים שבתיאטרון לא נדבקו ואני לא מאמינה שיידבקו. תל אביב, יחסית ליתר הערים, היא עיר כמעט ירוקה. למה להעניש מגזר כל כך גדול של אנשים וכלכלה של כל המקומות סביב התיאטראות, ולא לתת לנו לעבוד, ולא לתת לנו להתפרנס ולא לתת את המילה הקטנה והפשוטה הזאת - לחיות? את זה אני לעולם לא אבין.
"כשאני רואה את הלוויות הענק של החרדים שמתקיימות כמעט בלי אכיפה של המשטרה - זה מקומם, זה מכעיס, אין לי הסבר רציונלי לזה. אני לא מבינה למה שם כן ולמה פה לא. אני לא מבינה את זה. אני רואה את האמנים, את קטורזה, את ריטה ואת האנשים שבאים עם דמעות בעיניים. אנחנו לא מבינים למה זה נגזר עלינו, גם עכשיו כשיש כבר שלושה מיליון אנשים מחוסנים, שחלק גדול מהם זה הקהל שלנו. למה אף אחד לא מדבר איתנו ואומר, נניח - תפתחו במאי. תנו לנו איזו התראה מתי בכלל. אני יודעת שהמצב קשה ואני יודעת מה המצב בעולם, ועדיין אין התייחסות אלינו. זה נראה כאילו כולם בממשלה איבדו את היכולת להחליט. כאילו הרימו ידיים. ואנחנו פשוט כועסים מאוד.
"עכשיו אנשים כבר מחוסנים וכבר יש איזו קרן שמש בשמיים, אבל עדיין לא נותנים לנו שום תחזית קדימה כדי שנדע עד מתי. עד מתי? התחושה היא של ייאוש, ויחד עם זאת בסוף נפתח, לא יעזור לאף אחד - אנחנו לא ניעלם, נמשיך להתקיים, נמשיך לעבוד. אנחנו נחזיק מעמד. תשמע, בשואה היה הרבה יותר גרוע ועדיין עשו שם הצגות ויש יצירות שנולדו שם. אז אנחנו נחזיק מעמד עד שמשהו אחר יקרה".
המוזיקאי חמי רודנר:
"בשנה הזאת היתה התנכלות של השלטון לתרבות שבעיני היא לא דבר מקרי. נעשה פה כל כך הרבה עוול לעולם התרבות, לא רק לפרפורמרים אלא למאות אלפי האנשים שחיים תחת EVIL ואיוולת. התנכלות של השלטון נעשית מטעמים מאוד ברורים. זה דבר בלתי נסלח כמו הרבה דברים בלתי נסלחים. אני מקווה שיבואו איתם חשבון על ההזנחה, הזלזול, העוינות והטינה נגד התרבות ונגד תל אביב. יש פה משהו אנטי תל אביב.
"אני מתייחס לשלטון ולפוליטיקה בישראל כמו לקורונה - זה נגיף שתוקף את העולם וצריך איכשהו להתחסן מפניו ולהילחם בו. בכיכר דיזנגוף צורחים על אנשים להתפנות. וכל החבר'ה שביבי שלח לדובאי, וואו, כאילו אמר - בואו, תיסעו, תייבאו לנו קצת קורונה משם. זה כל כך שקוף ומקומם ומרושע. מי שלא רואה את זה הוא בן אדם חולה. מי שלא מבין את העוול העצום בזה הוא לא שפוי.
"עם זאת, בשבילי השנה הזאת יצאה גם שנה של השראה והזדמנויות. מה שבעיקר גיליתי זה הופעות החצר. זה היה מבחינתי קללה שהביאה לי ברכה, כי זה היה נפלא בשבילי ובשביל אנשים. אמרו לי שאני אולי האמן שהופיע הכי הרבה בחצרות. לקחתי את זה בשתי ידיים. זה יצר חתונת כסף עם הקהל. הכרתי את האנשים שאוהבים אותי. הפכתי את האלכוג'ל לוויסקי".
"אבל יש פה אנשים עם קשיים כלכליים, נפשיים ומשפחתיים מאוד קשים. הורגים אותם, לא רק כאמנים אלא גם כבני אדם. הורגים אותנו בשביל פוליטיקה מחורבנת. זה בלתי נסלח. כל השוחד מרמה והפרת אמונים על הזין שלי, אבל הדבר הזה בלתי נסלח. כולם עסוקים בללקק את הפצעים. לאנשים אין ממה לחיות ואיך לחיות. הורגים אותנו פה, זה דיכוי. הדיכוי תמיד מתחיל מבפנים. התחלנו להפנים את זה שאנחנו תתי אדם מדוכאים.
"מדובר פה בעוול אבל לצערי לרוב אזרחי המדינה לא אכפת. אני מאמין ביוזמות של רשויות מקומיות. מאמין ביוזמות קהילתיות. שם נמצאת התקווה לישראל, ולא בשלטון המפלגות. ראיתי כמה יוזמות מקומיות נהדרות. שם נמצאת התקווה".
סתיו מרון, מפיקת קולנוע:
"אני סתיו, בת 32 מאבן יהודה, אני בוגרת סם שפיגל, מפיקה ויזמית. בין השאר הפקתי את סדרת הסרטים הקצרים 'מכתב אהבה לקולנוע' עם נדב לפיד, אבי נשר, ערן ריקליס ועוד; סרטים דוקומנטריים ובהם 'הקרב האחרון של פפה' שביים מיכאל אללו; והדבר הבולט והמרכזי שהפקתי היה הסרט 'מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם' שביים דני רוזנברג. זה סרט עם תקציב מגוחך, שנוצר בעשייה קצת אנדרדוגית ממושכת, סיזיפית, אינטימית ורומנטית. מצד אחד קרה לו משהו עצום - הגענו להישג הכי גדול שייחלנו לו, היינו בחירה רשמית של פסטיבל קאן. לא מסגרות צדדיות, בחירה רשמית. זה ענק, חלום. ואז פסטיבל קאן לא התרחש פיזית בגלל הקורונה. זה היה ממש מתסכל שלא יכולנו להגשים את החלום ללכת על השטיח האדום. אין בתחום הזה כסף אז לפחות הנצנצים. ולא היה שום נצנץ. כך שמצד אחד היתה שמחה ענקית על הבחירה, ומצד שני היה משהו מאוד אכזרי.
"הייתה רק הכרזה על הבחירה, בלי תחרות. היה מרקט פנימי לאנשי תעשייה. קרו לנו דברים טובים כמו הפצה בצרפת. אבל היה מבאס שהפעם הראשונה שראיתי את הסרט על מסך גדול היתה כמעט שנה אחרי, לא מזמן בפסטיבל ירושלים עם עשרה אנשים. ההורים שלי עוד לא צפו בסרט על מסך גדול. הרעיון הבלתי נסבל הזה להסתגל להקרנות און-ליין הוא כואב וגם לא מתאים. אני מבינה את הכוח של הטלוויזיה אבל אנחנו לא מוותרים עדיין על המקום של המסך הגדול. ככל שהזמן עובר אני ודני כל הזמן בדיאלוג מתי זה יקרה. נוצר מצב מאוד מבלבל, הרגשה מאוד מתעתעת, במיוחד כשקוראים לסרט 'מותו של הקולנוע', בזמן שכל בתי הקולנוע בעולם נסגרים ויחי נטפליקס, זה מכה בך. בנוסף לסרט הזה הייתי אמורה לעשות כמה פרויקטים דוקומנטריים שהיו אמורים להצטלם בחו"ל - ובגלל הקורונה הם נדחו. וגם יש יצירות שפתאום הרגישו לא רלוונטיות".
"בימים האחרונים הבנתי עד כמה המציאות והקורונה התאכזרה במיוחד לנשים. אני הראשונה שמשלמת את המחיר כאימא. להיות אימא וקרייריסטית היה קשה עוד לפני הקורונה, והקורונה הפכה לקשה יותר. הקורונה לקחה הרבה נשים צעדים אחורה. לפי כל הסקרים הנפגעות העיקריות הן הנשים. סרבתי לצערי להרבה עבודות שהייתי יכולה לעשות. זה אמנם נתן לי יותר זמן לפתח פרויקטים ולהירגע מהמרוץ, אבל אני חושבת שארגיש את הנזק יותר בעוד שנה. ליצור דברים לוקח זמן. עכשיו יש הרגשה של הקפאה, אבל אם אתה לא עובד על עשרה פרויקטים אז מה יהיה לך שנה הבאה? את הנזקים הגדולים אני לא ארגיש מחר בבוקר.
"אני רואה אימהות יוצרות ומאוד קשה להן. אני רואה משפחות נהרסות, התפוררות נפשית של אנשים, דיכאון של המון יוצרים. הטלוויזיה פחות ניזוקה ונוצרו אלטרנטיבות בדיגיטל אבל לקולנוע אין תחליף. אומרים כל הזמן תשלחי לינק, תשלחי לינק. אבל יש יצירות שנכתבו למסך הגדול ונועדו למסך הגדול, ומצריכות חושך וריכוז. כל מחשבה לעשות לזה טרנספורמציה נראית לי לא נכונה.
"לצערי אין שום מענה מהממשלה וממשרד התרבות, אין חשיבה עתידית. כמוני יש עוד מעל 30 סרטים שהושקעו בהם מיליונים ולא יודעים מה יהיה עם ההפצה שלהם. אף אחד לא חושב על זה. לאף אחד במשרד התרבות אין תכנון עתידי מה נעשה עם הקולנוע ברגע שבתי הקולנוע יפתחו. יש תחושה של נמנום לא ברור שצוללים לתוכו. היום שאחרי מאוד מטריד אותי".
חנן גולדשטיין, איש הגברה ותאורה:
"אני חנן, בן 52 מקרית ביאליק, גרוש עם שלושה ילדים, מתעסק בהגברה ותאורה, מתפעל הצגות ילדים בין השאר של רינת גבאי ומחזות זמר. לצערי, בפורים הופסקה לנו העבודה ואנחנו כבר שנה לא עובדים בכלל. המצב הגיע לכדי זה שכמעט באו לפנות אותי מהדירה השכורה בגלל שלא יכולתי לשלם שכירות. זה נגרר למכתבי פינוי ולדברים כאלה ואחרים שלא היו נעימים. גם אין לי כסף לשלם שכירות למבנה שאני שוכר בשביל לשמור את הציוד. איפה אני אשמור את הציוד, ברחוב? מה אני אעשה עוד חודש, שיגידו לי לפנות את המחסן? איפה אשים את הציוד שלי? ומשאית העבודה שלי מקוללת, אין לי כסף לתקן אותה, היא תקועה, וקשה לשלם ביטוח וטסטים. כך שאני לא יכול להשתמש בה גם לעבודה כמו משלוחים. כל מה שבניתי יורד לטמיון, ולאף אחד לא אכפת, ואף אחד לא תומך בי.
"כדי לשרוד, עבדתי קצת אצל רמי לוי, עשיתי כל מיני משלוחים, אבל לא צלחתי כי לא עמדתי בלחץ של העבודה הזאת. אני בן 52 וקצת קשה לי פיזית לעשות דברים. ב-2002 היה לי גידול סרטן ממאיר, אמנם החלמתי ממנו אבל היו לי גם שלושה אירועים מוחיים שהשפיעו עליי לרעה. הגעתי למצב שכבר לא היה לי אוכל בבית לתת בבית לילדים שלי, בני ה-7, 18 ו-20. אני לא יכול לשלם מזונות שאני צריך לשלם".
"גם נוצר מצב נפשי לא בשמיים. קשה, מאוד קשה. זה משפיע על הילדים. ואף אחד לא עוזר ואף אחד זה לא מעניין אותו. זה קרה ביום אחד. הקורונה תקעה הכול, אם לא היתה את הקורונה הייתי על דרך המלך. לפני הקורונה חזרתי לעבודה, לאחר שקודם הייתי בפשיטת רגל אבל יצאתי ממנה והתחלתי לעבוד, בית המשפט עזר לי ואנשים העצימו אותי. ועד שיצאתי מפשיטת הרגל והתחלתי לחיות כמו בן אדם אני שוב על סף פשיטת רגל. אוטוטו אני שוב שם, לא חסר הרבה. אם שוב איכנס לפשיטת רגל, אז מה עשיתי? המצב רע מאוד, רע מאוד.
"אני נעזר קצת מפה וקצת משם, לקחתי גם כספים ממקומות שלא הייתי צריך לקחת מהם, אז החובות שלי טפחו. אני כרגע במינוס וחייב לספקים כספים שלא שילמתי. עזרו לי קצת מ'צו שמונה לפועלי התרבות', שמסייעת גם עם מזון. הבעיה שהמזון שאני מקבל פחות מתאים למה שאני יכול לאכול בגלל המצב שלי. לצערי אנחנו לא מעניינים אף אחד בממשלה. שמים אותנו בפינה ואנחנו לא מעניינים אותם. פשוט ככה. כל המאבקים שלי לא עוזרים לי בכלום, כי אף אחד לא אכפת לו. החרדים עושים מה שבא להם, הלוויות וחתונות, וזה עובד להם - אף אחד לא אומר להם כלום. אבל אנחנו שומרים על החוק, והנה הגענו למצב הזה. לא קל. אני מקווה שיתעוררו ויתחילו לעשות את מה שצריך לעשות".