פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עודד קוטלר, בקרוב בן 80: "איך יזכרו אותי? I don't give a damn"

      עודד קוטלר מספר על השנה הקשה בה איבד את שני אחיו, חושף מה יגלו עליו באוטוביוגרפיה שלו שיוציא בקרוב, מעביר ביקורת נוקבת על משה איבגי ועוקץ את השרה רגב בעקבות סערת דטנר: "עושה שימוש נלוז בענייני קיפוח לקידום קרייריסטי". ריאיון מיוחד

      עודד קוטלר, בקרוב בן 80: "איך יזכרו אותי? I don't give a damn"

      (בסרטון: קטע מההצגה "עורבים" של תיאטרון החאן, בבימויו של עודד קוטלר)


      רחוב ריינס בתל אביב, ביתו של עודד קוטלר. קשה שלא להתרשם מהספרייה הגדולה, העשירה והמגוונת של השחקן, הבמאי ומי שייסד מספר תיאטרונים בישראל. "עברנו דירה, אחרי 30 ומשהו שנה ברמת השרון. יש חברה שאורזת, שמה בקופסאות ומסדרת בארונות. הגיעו 5 בנות לסדר את הספרייה, סטודנטיות, כלומר יודעות ספר. ואז אחת שואלת אותי שאלה נהדרת: 'תגיד, איפה לשים את חנוך לוין? על יד שיקספיר או על יד עמוס עוז?'", אומר קוטלר, תוך מבט בספרייה ומוסיף בחיוך: "אם הייתי מזמין לכאן את מירי רגב לשתייה קלה, היא היתה רואה את הספרייה, והיא היתה חושבת שעשיתי ממש מפגע כדי שהיא תיעלב? (קוטלר מחקה את רגב בעודה מרימה את קולה:) 'למה הוא עשה את זה?! הוא עשה את זה נגדי!!'

      בשנה הבאה ימלאו לקוטלר 80 שנה, למרות שהמראה המצויין שלו לחלוטין לא מסגיר את זה. לקראת התאריך העגול, מגלה קוטלר לוואלה! תרבות, הוא עומד להוציא ספר פרי עטו בעל השם הזמני "ימים רבים לא יכסו", שיראה אור בספטמבר בעם עובד. הספר הוא שילוב בין אוטוביוגרפיה למה שקוטלר מכנה "אוטובידיוגרפיה". "גיליתי שיש שלושה חצאים בשלם!", אומר קוטלר בהתייחס לז'אנר של הספר. "חצי אחד זה אוטוביוגרפיה מקצועית, חצי שני זה אוטוביוגרפיה אישית, וחצי שלישי זה אוטובידיוגרפיה. בספר זה מעורבב לגמרי. הרציונל הוא של הבחירה הזאת: אם למשל קטע מסויים, אפיזודה, התרחשה באמצע היום, וטובת האפיזודה מבחינה סיפורית שהיא תתרחש בלילה, אז היא תתרחש בלילה. האמת הבסיסית שלה תשאר. אני רוצה לספר סיפור טוב. לא שיקרי בכלל, אבל טוב. אשתי, שכותבת גם, אומרת לי: 'אבל עודד, הבשורה שבישרו לך על המוות של ההוא היתה ביום שהיתה לך ההצגה ההיא, למה כתבת אחרת?' אמרתי, מה זה חשוב? אני לא מדווח. אני רוצה לספר סיפור מהותי אמיתי, לפעמים עם בגדים אחרים".

      עודד קוטלר (מגד גוזני)
      "אם מירי רגב היתה רואה את הספרייה, היא היתה חושבת שעשיתי ממש מפגע כדי שהיא תיעלב?". עודד קוטלר (צילום: מגד גוזני)

      - האם לקראת צאת ספרך בעל היסודות האוטוביוגרפיים, בנות זוגך לשעבר, גילה אלמגור וליאורה ריבלין, אמורות להיות דרוכות ומתוחות? והאם בת זוג לשעבר ידועה נוספת, תרצה אתר המנוחה, משמנת את צירי קברה לקראת התהפכויותיה בו?

      "זו שאלה מצוינת, והתשובה לא פחות טובה לדעתי. עם גילה, שהיתה אהובתי בגיל 17-18, דיברתי, ואמרתי לה, תשמעי, את מככבת בכמה פרקים בספר שלי. היא אמרה לי: 'אני מצפה לזה לגמרי בדריכות אבל בשקט נפשי'. ונורא אהבתי אותה. לליאורה, שהמלה אהבה גם שם מופיעה, אמרתי: אני נותן לך לקרוא את הספר בכתב יד".

      - נתת לה זכות וטו?

      "זכות הצעה. איפה שתרגישי פגועה תגידי לי ואני אנסה להתחשב. אבל אמרתי את כל מה שאני חושב על מערכת יחסים, שהיתה לא קלה לפעמים. לא במובן של לרדת על מישהו, אלא במובן של טבע הקושי שלנו, שהביא לגירושים. היא קראה את הדברים, שהיא יכולה לקבל גם בקושי, והתייחסה לזה בשיא התבונה והלב הפתוח".

      לפתע מכשיר הטלפון מצלצל בביתו של קוטלר. "גילה? בדיוק דיברנו עליך!", הוא אומר לשפורפרת, בצחוק. "לגבי תרצה (אתר – ש.ב.)", מוסיף קוטלר, "נתן בנה העביר לי כתב יד שלה, שבו היא כותבת מהזווית שלה משהו על השהות שלנו ביחד בארצות הברית. היו שם דברים שהם כאילו אני אבל לא בשמי, ולא זיהיתי את עצמי".

      עודד קוטלר (מגד גוזני)
      "אני מעדיף לאכול את קליפות הביצה מאשר את החלמון". עודד קוטלר (צילום: מגד גוזני)

      - איזה גילוי חדש ייחשף עליך בספר?

      "הגילוי הוא שאני מעדיף לאכול את קליפות הביצה מאשר את החלמון! שיחקתי בסדרה 'אסתי המכוערת' שביים אבי כהן. הדמות שלי התערבה על משהו, ואמרה שאם תפסיד תאכל את הקליפה של הביצה. הוא הפסיד. אמר לי הבמאי: 'עודד, אתה צריך לאכול את הקליפות של הביצים'. אמרתי, אין שום בעיה. הביאו לי קערה עם ערימה של קליפות ביצים. הצלם הפסיק לצלם. שאלו: 'מה אתה עושה?!' אני? אמרו לי אקשן, לא? אז בספר אני מגלה את הקליפות של הביצים שאני מסוגל ללעוס אותן הרבה פעמים"

      קוטלר אומר שהוא נלהב מאוד מהכתיבה, שנכנסה במידה מסויימת למקומה של התשוקה לביים, שהצטמצמה. "כתבתי מגיל מאוד צעיר. תמיד כתבתי דברים לתיאטרון, אבל בהיותי מנהל תיאטרון חשבתי שזה לא לעניין לאנוס תיאטרון להציג משהו שאני כתבתי. הרי אף אחד לא יעז להגיד שזה לא טוב, כשאני המנהל, וזה יהיה ניצול מצדי. ואז חשבתי – אולי אני אציע את זה לתיאטרון אחר? ואז חשבתי – אני כמנהל תיאטרון שאני צריך להיות נאמן לו, אקח חומר (מחייך) נפלא (!) שלי ואציע אותו לתיאטרון מתחרה? איזה אידיוט! בקיצור, כתבתי למגירה. עד שאמרתי זהו, מספיק, החומר מתפוצץ".

      - האם הצ'ילבה שלך, שרת התרבות מירי רגב, תופיע בספרך?

      "כן. בעקיפין. אמרה לי עינת יקיר, שהיתה סופרת נהדרת, בעניין אחר, יותר מהותי: 'למה לך לרדת עליה?'. לרדת! הייתי מגלה לרגב מה כתבתי עליה, אם היא היתה מגיעה הנה".

      מירי רגב שרת התרבות והספורט (מגד גוזני)
      "הצהרת נאמנות זו יריקה בפרצופם של אזרחי ישראל". שרת התרבות מירי רגב (צילום: מגד גוזני)

      קוטלר, מבכירי התיאטרון הישראלי, איבד בשנה האחרונה שני אחים. לפני כשנה הלך לעולמו אחיו הבכור, אבינועם, ובחודש מאי הלך לעולמו אחיו יאיר, שהיה עיתונאי-תחקירן בהארץ ובמעריב. "לאבד שני אחים בשנה זה קשה מאוד", אומר קוטלר. "יאיר היה עיתונאי לוחם ואמיץ. הוא היה בעד הדברים הישרים, הצודקים והנקיים. זה לא פשוט במדינה. זה חייב סוג מסויים של נוגדנים לעמוד בהם מול המציאות. היה לו את זה. הוא היה בעצם התחקירן לעומק הראשון שעשה את הדברים הכי נועזים, והוא עשה מהפכה תכנית וצורנית בהארץ. אני, לעומתו, מצד אחד יש לי עקרונות פוליטיים הרבה יותר ברורים מיאיר, מצד שני ביחסי אנוש יש לי הרבה יותר אלסטיות. אני יודע שלבני אדם יש הרבה חסרונות. יאיר חשב שבני אדם צריכים להיות מושלמים. אני מלכתחילה לא מכיר בזה. אולי זה סוד הגישה שלי גם בתיאטרון. אני מציג מחזות שמציגים את הפרובלמטיקה האנושית, ולא את ההישג. זה דבר שמקשה הרבה פעמים על הצופים שרוצים תמיד את המוכר והחביב, המלטף, הנעים, הלחן שאפשר לשיר אותו, מחזות זמר".

      ואם מדברים על עיסוק בפרובלמטיקה האנושית, בימים אלה מציינים 5 שנים למחאה החברתית בישראל. אותה חזירות קפיטליסטית, שהוציאה מאות אלפים להפגנות ברחובות בקיץ 2011, עומדת גם במרכזה של ההצגה "עורבים" שביים קוטלר בתיאטרון החאן לפי מחזהו של אנרי בק. ההצגה עוסקת במשפחת ויניירון העשירה, שלאחר מות אבי המשפחה מתברר כי הותיר מאחוריו חובות כבדים, שבגללם הופכת המשפחה לחסרת כל ומאבדת גם את ביתה המפואר. "מוזר איך בארצות שבעות אחרות, כמו אנגליה וגרמניה, מצאו פתרונות פשוטים לנושא הדיור", אומר קוטלר. "איכשהו בארץ הזאת הכל מסתבך. אולי בגלל המבנה הפוליטי, אולי בגלל הון תועפות של התקציב הלאומי שהולך למטרות שאני לא שלם איתן, במקום להפנות אותן לאנשים שזקוקים לדיור. אגב, אלה שזקוקים לדיור, באופן אבסורדי לפעמים, הם אלה שמצביעים לאותו המשטר ש... כן, אנחנו בבעיה".

      קצת יותר משנה חלפה מאז סערת "נאום הבהמות" של קוטלר. ביוני 2015, בעת שנאם בכנס של פורום מוסדות התרבות, אמר קוטלר בעודו פונה לשרת התרבות, מירי רגב: "תארי לך, גברת רגב, את עולמנו-עולמך שוקט, ללא ספר, ללא מוזיקה, ללא פואמה, עולם שאין מפריע בו, אין מפריע ללאום לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות מלחכות קש וגבב". קוטלר ספג גינויים רבים. "השימוש בדברים שאמרתי בכנס האמנים ביפו, כאילו מצביעי הליכוד הם בהמות, הוא ציטוט מסולף ושקרי, שהומצא על ידי מי מהם שרוצה לנגח", אומר לנו קוטלר. "מה שאמרתי בקצרה הוא שבמדינה בה מצנזרים אמנות תתקבל אמנות מיובשת בבחינת קש וגבבה, שכמו בהמות נאלץ לאכול".

      אריה צ'רנר וניצן לברטובסקי בהצגה "עורבים" של תיאטרון החאן (יח"צ , יוסי צבקר)
      מתוך ההצגה "עורבים" של תיאטרון החאן, שביים קוטלר (צילום: יוסי צבקר, יח"צ)

      בעוד אחיו יאיר עסק בעבודתו העיתונאית באפליה עדתית מתוך רדיפת צדק, שרת התרבות מירי רגב מעלה לא פעם את הנושא העדתי כמנוף פופוליסטי, אני אומר לקוטלר. כשנה לאחר סערת "נאום הבהמות", התעמתה באחרונה רגב עם שחקן מוביל אחר, נתן דטנר, והאשימה אותו בגזעניות ובהתנשאות בגלל שדימה אותה ל"חתולת רחוב" בתכניתו של אמנון לוי בערוץ 10. דטנר עצמו אמר לחבריו שהוא בכלל התכוון להחמיא לה. האם יכול להיות ששרת התרבות אינה מבינה דימויים פשוטים, אני שואל את קוטלר? "לפעמים משתמשים בדימוי 'חתולת רחוב' כדי לגבות מישהו על תבונת היום יום שלו. אומרים, הוא חי ברחוב, הוא יודע מה קורה, הוא לא מנותק, הוא לא מורם מעם, הוא לא מתנשא", אומר קוטלר. "השימוש הנלוז, לדעתי, שעושים כמה אנשים, ובכללם גם מירי, בענייני קיפוח כדי לקדם משהו באג'נדה הפוליטית שלהם או בקידום הקרייריסטי שלהם, הוא מעורר סלידה. אני לא יכול להבין את מה שהם מבינים: למה זה עובד טוב על הבוחרים שלהם? המניפולטיבים עושים מניפולציה על משהו שהוא אמיתי.

      אני לא יכול להתווכח עם אנשים דוברי אמת, שאומרים, שמע אני גדלתי בתחושה קשה מאוד של קיפוח עדתי. בוודאי שאנחנו מודעים לזה היום יותר מאי פעם כשמדובר באתיופים, בערבים ובסודנים. יש שם אפליות גדולות. יש עדיין אנשים שהצמיחה שלהם בתוך מסגרת חברתית, משפחתית, אזורית, מגורית, היתה בכי רע, ולא קיבלו את מקדמי הביטחון שילדים 'צפונבונים' כמוני – אני אומר את זה רק לשם ההדגמה – קיבלו. לנו לא היה חסר מזון במקרר. הקיפוח הוא חוויה אמיתית. כשזה אותנטי וזה אמיתי אני יכול להפנות לזה את כל תשומת הלב שלי ואת רגשותיי, ואני לא יכול לבטל את זה. לעומת זה, יש בתוך האנשים שטוענים לקיפוח, והפכו את הטענה שלהם לאג'נדה יומיומית , יש ביניהם כאלה שהרחיקו לכת, שחשבו שאם צריך למצב את עצמם, צריך כנראה לשחוט אחרים".

      - מה חשבת על הטופס שכונה באופן לא רשמי "הצהרת הנאמנות" שנשלח למוסדות התרבות באחרונה?

      "כל נושא הצהרת הנאמנות זה יריקה בפרצופם של אזרחי ישראל, ולא משנה מאיזה כיוון מפלגתי אתה. זה בעצם אומר, אתם, אזרחי המדינה, לא אמינים עד שתוכיחו בתופים, במחולות ובחצוצרות שאתם ישרים. קודם כל אתם אשמים. אני צריך לבשר למישהו מהממשלה שאני איש ישר? הם צריכים לקבל את יושרי כמובן מאליו, והיה ואני נופל בפח של רמייה, שיחשפו את זה ויענישו אותי. למה כולם מחוייבים להצהרת נאמנות לעזאזל? מה, אנחנו לא עשינו צבא? אין בתי משפט בעולם? אם אנחנו עוברים על החוק באיזושהי צורה, יש בתי משפט שידונו בזה וישפטו אותנו. ככה זה גם לגבי אמירות ביקורתיות בתוך מחזאות. כל עוד הביקורת וחופש הדיבור, שהם מאבות היסוד של מדינה דמוקרטית, קיימים אז מותר לי לדבר, מותר לי לבקר".

      נתן דטנר (ניר פקין)
      "מירי רגב עושה שימוש נלוז ומעורר סלידה בענייני קיפוח לקידום קרייריסטי". נתן דטנר (צילום: ניר פקין)

      "איך אפשר להכריח אותי להופיע באיזשהו מקום? אני כופר בצורך של מוסד תרבות שנתמך על ידי המדינה להופיע ביהודה ושומרון", מוסיף קוטלר. "האם ליהודים שגרים בלוס אנג'לס מגיע מה שמגיע ליהודים שגרים בתל אביב? לוס אנג'לס היא חוץ לארץ. גם אריאל זה חוץ לארץ. נקודה. הוא היה חוץ לארץ, נשאר חוץ לארץ, ועדיין בגדר מקום שנכבש. ולמקומות כבושים יש חוקים ואמנות בינלאומיות. עכשיו, אם המדינה נורא דואגת לתרבותם התיאטרונית של תושבי אריאל – מה שאיננו כך, מה שמריץ את הפוליטיקאים זה מלחמה שלהם על עצמם – אבל היה וזה נכון, למה הם לא מספחים? שיספחו! אם המדינה חושבת שזה חלק ממדינת ישראל, שיתנו למקום הזה ולשכנותיו את כל הזכויות שיש לתושבי מדינת ישראל בתל אביב, ואז באריאל מצד אחד ובכפר ערבי מצד שני יהיה לשניהם את אותו דבר. היום השפכים של אריאל יורדים אל הכפרים הערביים, מתאספים ואנשים שם בסביבה לא יכולים להיכנס להיכל התרבות, מעבר לזה שהיכל התרבות שם לא מעניין אותו להציג משהו לתושבים הערביים".

      ביקשנו לשמוע את דעתו של קוטלר גם בעניין דו"ח מבקר המדינה על הבימה, שבין היתר מציב סימני שאלה על הגדרתו כתיאטרון הלאומי וטען כי התיאטרון אינו איכותי יותר מתיאטרונים אחרים. "קשה לדעת מה גורם למדינה להכריז על מוסד תרבותי כמוסד לאומי ומה המשמעות של זה מבחינה ערכית. האם לאומי אומר שהוא צריך ללכת לפי האג'נדה הלאומית או לפי הקונצנזוס של הכנסת? במקרה של הבימה, מאחר שהיא היתה התאטרון המאורגן הראשון כמעט שעבד באופן מתמיד, אז יש היגיון בזה שאם המוסד הזה עובד שנים על שנים, שומר על אנסמבל קבוע וגם מטפל באופן עקבי במורשת המחזאית היהודית-עברית, אז סביר לתת לה משענת וגב ישראלי. אז מה זה אומר תיאטרון לאומי? אני לא חושב שמישהו מהמנהלים האמנותיים של הבימה קיבל תדריך מהו לאומי.

      "אתה כמעט לא יכול להגיד היום, אם אני עושה הכללה גסה, שהבימה שונה במפתחות הסלקטיביים של רפרטואר מהמפתחות הסלקטיביים של הקאמרי. יכול להיות שבקאמרי יותר מוצלחים במינונים ובתפקוד כמין תעשייה התיאטרונית". עם זאת, מוסיף קוטלר, "אתה מוצא את אותן קומדיות נלוזות בשלושת התיאטרונים, גם בקאמרי, גם גם בהבימה וגם בבית לסין. אתה לא מוצא את הסוג הזה של התפריט בגשר, תיאטרון אחר לגמרי, ואותו דבר בחאן, שעשויי על פי אמות מידה אמנותיות אמיתיות, גם בבחירות שלו וגם בהיקף העבודה שלו. ידידיי הטובים בתיאטרונים לפעמים נופלים אל אמות המידה הקלות מדי. הם חוששים שלא יהיה מספיק קהל, והציפיות שלהם לעומת הציפיות של גשר ושל החאן, הם למאות אלפי צופים. מי צריך?!".

      השחקנית גילה אלמגור (ניב אהרונסון)
      דרוכה לקראת הוצאת האוטוביוגרפיה של קוטלר. האקסית גילה אלמגור (צילום: ניב אהרונסון)

      עודד קוטלר, כפי שמזכיר גם ריאיון זה, הוא אדם שאינו חושש להביע באומץ את דעתו. כך עשה גם לאחר שנחשפה פרשת משה איבגי בתחקיר וואלה! NEWS, בעקבותיו המשטרה המליצה להעמיד אותו לדין בגין עבירות מין בשלוש נשים. קוטלר שב ומעביר ביקורת נוקבת על עמיתו השחקן. "איבגי הוא איש שמתחבב בנקל על שדרות עצומות של בני אדם, ויש בו צד אמיתי ואותנטי של איש אכפתי ומצפוני. השאלה היא איך באדם יש ד"ר ג'קיל ומר הייד", אומר קוטלר. "אז למה הוא הגיע לאן שהוא הגיע? אשה יכולה לראות גבר נאה ולהגיד 'הוא חתיך'. גבר יכול לראות אשה נאה ולהגיד 'שמע, היא אטקרטיבית'. זה בסדר. אבל מפה יש דרך מגוונת מאוד, ארוכה ויפה להגיע גם למגע מיני אם רוצים, בצורה יפה, מכובדת ונעימה לכל הצדדים. למה לכפות?! יש כנראה משהו ביצר הגברי, החודר, שמכריז על הכיבוש. חדרתי, כבשתי. מה זה הצורך הזה, אני לא יודע. קטונתי מלהבין את הכל. אבל אני ארים את קולי בצעקות נגד כל מי שינסה לכבוש בכוח. בוודאי שאני לא מבין בזה ואני חושב שצריך לעסוק בזה בחומרה יתרה. תשמע, במקום שבו הקצינים הגבוהים ביותר של משטרת ישראל שתפקידה להגן עלינו מפני פורעי המוסר והחוק הגיעו לזה, וחלקם פוטר... שמע, זה סיפור קשה".

      - בנוסף ל-10 נשים שהעידו בפני וואלה כי איבגי הטריד אותן, וכ-5 נשים נוספות שהעידו לאחר מכן לכלי תקשורת אחרים, נשים נוספות עמן דיברנו סיפרו גם הן על התנהגות בעייתית דומה, חלקן באופן מפורט. אולם הן ביקשו שהסיפור האישי שלהן לא יופיע בכתבה, מאחר שמדובר בתעשייה קטנה והן חוששות לשמן הטוב ולמקור פרנסתן.

      "אני יכול להבין נשים שחוששות שאם הן יודו בפומבי שמישהו עשה משהו כזה להן, משהו בפופולריות שלהן או בקבלתן על ידי הציבור תיפגם. ואולי הן צודקות, אגב. אולי יש איזה עין רעה שרואה במי שנפגעה משהו פסול. אני אגיד לך עוד משהו – יש שחקנים גברים בתיאטרונים שמנוהלים על ידי גברים, שקיבלו יחס משפיל של במאי, משפיל לאו דווקא בתחום המיני, משפיל במובן של מוריד עד עפר. ולא התלוננו. למה? כי הם רוצים להמשיך לעבוד. זה נורא. זה נורא".

      - בעוד שהשמעת את קולך בעניין משה איבגי, לא זכור לי שהשמעת ביקורת, אף לא מסוייגת, על הבמאי מיקי גורביץ', מנהלו האמנותי של החאן, בעקבות תחקיר הארץ, שהביא עדויות של שחקניות שטענו למפגשים אישיים בשעות מאוחרות, נגיעות בגופן ואף הנחיות לבצע תנועות דמויות אוננות. גורביץ', יצויין, אמר בתגובה כי "אלה דברי בלע ולשון הרע".

      "מיקי גורביץ' הוא חבר שאני מאוד מעריך ומאוד מכבד. הוא טוען באופן עקבי ונמרץ שיש דברים שגובלים לפעמים ברגישויות של בן האדם, ובתוכן גם הצד המיני, לא כמי שכופה, אלא כמי שכאילו מביא את המהות האנושית הזאת לידי ביטוי על הבמה. מה זה מהות אנושית? זה גם מיניותו של האדם. ואז הוא אומר, בתהליך החזרות כדי לפתוח לפעמים מעיינות סגורים מגיעים למצבים שהם גבולות מאוד עדינים של פתיחה. עכשיו, אני לא מכיר את השיטה הזאת. אני לא שופט את גורביץ'. היה וקרה? צריך לדון בזה בחומרה רבה. אני, אין לי מושג. אבל החאן נקט בכל השיטות המקובלות כדי להעמיד אותו על מקומו, חקרו אותו עורכי דין, ובחאן, ועדה מיוחדת. הוא עמד בזה ויצא מזה כשהוא קיבל תעודת יושר. אז מה להיטפל עליו הלאה? עבדתי עכשיו עם שחקני החאן ב'עורבים', לאף אחד מהם לא היה מה להתלונן על מיקי בתחום הזה".

      משה איבגי מופיע בתל אביב, פברואר 2016 (ניב אהרונסון)
      "למה לכפות?!". משה איבגי (צילום: ניב אהרונסון)

      בנוסף להצגה "עורבים" שביים ולסיום העבודה על ספרו האוטובידיוגרפי, קוטלר שוקד בימים אלה גם על ספר נוסף שיהיה דמיוני במלואו; מסיים לערוך סדרת טלוויזיה על קורות התיאטרון הישראלי שמופקת על ידי מטר הפקות לרשות השנייה; וב-31 בחודש יתחיל חזרות כשחקן במחזה פוליטי של מוטי לרנר, "ההודאה", בבימויו של סיני פתר בתיאטרון יפו. אחרי כל השפע הזה, הוא עוד טוען שבתקופה זאת הוא יכול להרגע מעט בקצב הקריירה.

      - מה יחסך לכך שבשנה הבאה ימלאו לך 80?

      "כששואלים אותי על הגיל, אני אומר: אני בן 37. אומרים לי: 37?! אני אומר: כן, נולדתי ב-37'. האם הקרבה לגיל 80 זה אישיו מבחינתי? בטח, אני פוחד למות. אני פוחד למות מוקדם מדי. אני רואה סביבי מתים נופלים, מה זה, חברים. חבר טוב שלי אמנון מסקין מת. ומוטי קירשנבאום. מה קרה? למה הוא מת כל כך צעיר? בגיל 76. ועוד כהנה וכהנה לאחרונה. אני אומר: זה לא מוצא חן בעיני. אבל מצד שני אני לא חי את הפחד היומיומי הזה. התוצאות הן לא תמיד שליליות. אחת התוצאות השליליות הן שאני לא תמיד נענה יותר להצעות בימוי רק בגלל שהן הצעות בימוי מפרנסות. גם שם היו לי סייגים, ובכל זאת הייתי רואה חצי שנה מתה, ופתאום באה הצעה, אז הסכמתי. לפעמים היו באות גם 7 הצעות ביום. אני היום מעז להגיד לא. בעבר זה היה במינון פחות מרשים. הלחם, הגבינה והקוטג' יש לי. אז אני מסתפק בזה. אין לי בעיה כלכלית, עבדתי קשה, ואני יכול היום להירגע, ואני לא רץ כמו מטורף לביים. בנוסף לזה שהיום יותר מזה, לפעמים גם אין לי חשק. היום יש לי מינון חיבוקים הרבה יותר חזק וגדול מהנכדים שלי, הם רואים אותי יותר".

      - איך היית רוצה שייזכרו אותך?

      "I don't give a damn"