לונה-פאב

זמן עבר והנה הוציא שמוליק קראוס עוד אלבום, בשם "יום רודף יום", למילותיו של יענקל'ה רוטבליט. כבר מן השמיעה הראשונה נרמז כי קראוס מרווח מתמיד. יכולת ההלחנה עדיין שובה, וגם הקול, והתחושה היא של יום כיף עם סבא. זה נחמד שהוא מקליט אלבום חדש, וזה נחמד שהוא לא מפוקשש.

הדיסק פוצח ב"הנה זה בא" הרגוע והפוזיטיבי, הצהרת כוונות גרוב-טרנינגית שמלמדת על הלך הרוח הצפוי ומתנגשת עם השיר הבא, סינגל מתוך האלבום, שיר הנושא, שמשכנע בעצבותו הנינוחה. יש פה מטען של דיכאון שמתרגלים אותו על הבר או איפשהו, ובאמת אצל קראוס גם מתחבאות איכויות אותנטיקה של זמר פאבים, שבמקרה גם מתמחה בלהלחין עברית וביצירת קלאסיקות. הדיסק החדש לא משכיח את גדולתו.

וכך מתנהל לו כל האלבום במין יגון משובב. המצב מעציב, אבל גם מוציא שירים יפים. משה לוי תפר הפקה המותאמת אחת לאחד למידות השירים, שיושבת טוב וללא שום חריגות, ובלי יותר מדי נסיונות. לעתים יש לי הרגשה קצת מפוספסת בכך שהשירים לא יוצאים מספיק החוצה. מעיזים טיפה יותר בדיסטורשן, כי מותר. אבל זה לא סוף העולם, ובכלל, שום דבר הוא לא סוף העולם ולאלבום הזה יש בסיס מאוד מוצק. ודומה כי הוא שווה את האוזן של מי שמהרהר בכך.


שמוליק קראוס, "יום רודף יום", הד ארצי