מוזר, חשבה. בכל זאת, היום הראשון של האביב. הגשם פסק, הכביש בהק, השמש הציצה מבעד לעננים המתרחקים. היא פנתה ללִינֵאוּסְסְטְרַאאט. עורבים שחורים דאו בין הצריחים הירקרקים של המוזיאון הטרופי, קוראים זה לזה. פלישת השכנה הבוגדנית חיללה את הקן החמים, הבטוח, שלה ושל אמה. קריאת העורבים היתה מרירה, לגלגנית; האם ראו ממרום מעופם כיצד הופכת העיר האהובה ליער אפל, רחובות שבהם הלכה כל חייה לסבך שבילים זרים. בבעתה פנתה לעבר אוסטרפארק. בשבילים, בין העצים, הרחק מהכביש ומהמכוניות המופיעות מעבר לפינה ומהמבטים החשדניים הננעצים בך מבעד לחלונות מוגפים, תרגיש בטוחה יותר. לשמחתה, הפארק היה ריק מאדם. האדמה היתה רכה מהגשם שירד כל הלילה, העשב הרטוב זהר בקרני השמש שביצבצו מבין צמרות עצי הלִבנה והערמונים. אולי זה בכל זאת בוקר רגיל, אולי היינריך הקיץ משנתו, רחץ פניו ושיניו, המשרד נטוש ביום ראשון והוא הרשה לעצמו לצאת מתאו הזעיר, הכין לעצמו תה, כירסם בעוגה שהביאה אתמול אחר הצהריים, התיישב כהרגלו לשולחן הכתיבה; היא לא אמורה להגיע אליו היום. מזמן הסכימו להיזהר, שתבוא לבקר יום כן יום לא, פעם מוקדם, פעם מאוחר יותר. אתמול הגיעה בארבע, יצאה בשבע. היה חשוב לה לא להפר את הכללים. מי ששומר על הכללים, שיננה להיינריך, הכללים ישמרו עליו. והיינריך היה ממושמע. בדרך כלל. וכשהפר את הכללים, כמו אתמול, כשהסתובב במשרד הריק, כשחיכה לה בכורסה של הדוד תיאו, כוס תה לפניו, עבד על התרגום שלו, עישן מהסיגריות של הדוד, נזפה בו. והנה היא בעצמה מפרה את כל הכללים, מגיעה אחרי פחות מיממה, ועוד בשעות הבוקר, כשכל השכנים החטטנים בבית. ומה אם תביא עליו בכך את אסונו, איך תסלח לעצמה. לא, מעולם לא הניחה לפחד לשלוט בה: תמיד חשבה עצמה לאישה חזקה ועצמאית, בת למשפחת אנשים חזקים, עצמאיים ונחושים. כה עצמאיים ונחושים, שאחיה הפנה עורף לאביו ולכל מה שאביו האמין בו ונלחם עליו כל חייו, והצטרף לאויביו המרים, אלה ששלחו את אביו לגרמניה אחרי ההפגנות של פברואר. לא, אם היא זו שקבעה את כללי הזהירות, היא שתחליט גם מתי להפר אותם. כללים אינם קדושים; הם נועדו לשמור על החיים. ואם הלב מורה לעבור עליהם - רק הלב יקבע.
רק שהלב ניבא רעות. זהו. אין עכשיו זמן למחשבות מיותרות.
ביציאה מאוסטרפארק ראתה מרחוק משאית פּוּלְס שחורה. סבלים בסרבלים שחורים הורידו פסנתר באמצעות כבל שנע ימינה ושמאלה באטיות כמטוטלת ענקית, ולאחר שהנחיתו אותו בעדינות על לוח עץ, עטפו אותו בשמיכות וקשרו בחבלים. סבלים הוציאו מחדר המדרגות רהיטים ותמונות; המון תמונות. מנהל העבודה סימן לה בתנועת יד נרגנת להמשיך ללכת. הרבה עבודה יש לפולסים בזמן האחרון, הירהרה במרירות. המשאיות שלהם נראו בכל פינה, הסרבלים השחורים מפנים במרץ דירות שהתרוקנו מבעליהן, המשאיות מפנות למחסנים, הפקידים, בפיקוח האס-אס,ממיינים את החפצים, רושמים כל פריט, אורזים, מעבירים בסירות לנמל, שולחים בספינות להמבורג; דיטר באואר סיפר לה פעם איך העניינים מתנהלים. זו היתה העבודה שלו, לפקח על הפקידים, לוודא שכל הספרים, הציורים והפסלים נשלחים היישר לברלין. באמת, כבר זמן לא ראתה אותו במלח הזקן; לעתים שאלה עצמה לאן נעלם. חודשים נהג להגיע לבדו בכל שלישי ושבת אחר הצהריים, התיישב בשולחן הקבוע שלו לצד הכניסה, תלה מעילו השחור ועליו את צעיף הקשמיר האדום-שחור עם סמל האס-אס ואת כובע הקצין, הזמין כוס ריזלינג, הניח על השולחן את הספר שהביא עמו, ולצדו את קופסת הסיגריות המוכספת והמצית המוטבע בנשר מעורר האימה, וקרוב אליו על הספסל את אקדחו; לפעמים שאלה עצמה מה לקצין אס-אס ולבר מהסוג שהדודה פרנסיסקה מנהלת; כשאחת הבנות היתה מנסה לפתוח עמו בשיחה, לפתותו לעלות עמה למעלה, הדף אותה באדיבות צוננת. באמצע השבוע עישן סיגריה או שתיים, סיים את כוס היין, סגר את הספר, שילם ויצא; בסופי שבוע האריך ישיבתו, הזמין כוס יין נוספת וגם ארוחה, קרא בשקט, רשם הערות בפנקס קטן; כשהיה שם, היינריך לא העז להוציא אפו מהמטבח, וכשהארוחה היתה מוכנה, קרא לה בלחישה מתחתית המדרגות לבוא ולקחת את המגש; פעם אמרה לו שאין סיבה לדאגה, שהקצין לבדו, שהוא עסוק בענייניו, שאיננו בתפקיד, אבל היינריך לא הצליח להירגע אלא זמן רב אחרי שהאיש כבר הלך.
פעם, כשהניחה לפניו ארוחתו והציצה לספר, הרים עיניו וחייך.
"שופנהאואר," אמר. "ארתור שופנהאואר. מכירה?"
"לא," כבר הצטערה על סקרנותה; לא היתה לה כוונה לפתוח עמו בשיחה.
"כדאי לך לקרוא," חיוכו לא מש ממנה. "יש לו דרך מעניינת להבין את החיים, ואת האנשים."
"שמחה בשבילך ובשבילו," אמרה. "קרא לי אם תרצה עוד משהו." הידידות שהפגין עוררה בה אי-נוחות.
כשסיים את הארוחה, הצית סיגריה וסימן לה להתקרב. "אשמח לשתות עוד כוס ריזלינג," אמר. להבת המצית הקנתה לפניו הנאות סומק נערי, תמים. "וקפה שחור, חזק. לפני עוד לילה ארוך במשרד."
"בבקשה," אמרה ופינתה את הצלחת והסכו"ם, "אין בעיה."
כשהגישה את הקפה, הוסיפה שתי עוגיות קטנות. "יפריע לך אם אנגן מעט בפסנתר שלכם?" שאל.
המקום היה ריק. לקוחות הערב טרם הופיעו, הבנות יורדות מחדריהן מאוחר בסוף השבוע. "תרגיש בבית," אמרה, "מתנצלת מראש אם אינו מכוון; המכוון שלנו נעלם משום-מה," לא התאפקה.
הקצין התעלם מהערתה. "אני לא כזה פסנתרן," חייך, "שנתיים כמעט לא נגעתי בפסנתר."
"מניחה שתסתדר," פנתה לרדת למטבח. היינריך סידר כלים במייבש. מהבר עלו צלילי פסנתר הססניים, היא זיהתה את התווים הראשונים של סונטת אור ירח.
"הכול בסדר למעלה?" לקח מידיה את ערמת הכלים, "הדודה שכרה בסוף פסנתרן לסופי שבוע?"
"הכול כמו תמיד," אמרה, "נדבר אחר כך."
כששבה, הקצין היה שקוע בנגינתו, וכשהבחין בה סובב אליה ראשו בלי להפסיק נגינתו. עיניו זרחו.
"אתה מנגן מאוד יפה," אמרה. "באמת."
"דיטר," הושיט ידו. אצבעותיו היו ארוכות ונאות ומטופחות כפי שציפתה. "דיטר באואר."
בכל זאת התעלמה מידו המושטת. "מארטי," אמרה, "אבל עכשיו תסלח לי, מר באואר, יש לי קצת עבודה."
"ללא ספק," אמר ושב לנגינתו, וכשסיים ישב עוד רגע כמתלבט, ואז קם ולבש את מעילו, כרך את הצעיף השחור-אדום לצווארו וחבש את כובעו.
"תודה על הכול, פרויליין מארטי," אמר. מדוע פנה אליה כאל נערה. הוא השאיר על השולחן כמה שטרות ומטבעות ויצא בצעד מהיר. היא חששה שפגעה בו, וחששה שהפגיעה תחזור אליה פעם. ויותר משדאגה לעצמה, דאגה להיינריך. אבל האם דווקא עליה להתחבב על נציגי הכובש. כל כולה נרתעה מכך. אביה נשלח לגרמניה רק לפני חודשיים, מאז הגיעה ממנו גלויה אחת בלבד; שמו אותו במספנה, כתב, לא רחוק מברמן, לא, איננו יכול לכתוב מה הם עושים בדיוק, רק שעובדים מבוקר עד ערב, היחס אליהם הוגן וגם האוכל מספיק, שהוא נמצא עם דולף ועם עוד כמה חברים מהמספנה, כבר מחכה לשוב הביתה. היא ואמה ניסו לקרוא בין השורות, אחר כך החליטו שאין טעם להיכנס לדאגות מיותרות; אביה היה איש חזק. לא פעם שמעה אותו אומר שצריך ללמוד מהפלדה כיצד להתכופף בלי להישבר, ותמיד לשמור על מי שאתה. כן, אביה היה עשוי פלדה. כמה שיכופפו אותו, לעולם לא יישבר, תמיד ישוב לעצמו. והיא עצמה בוודאי לא תשתנה, לא בשביל קצין גרמני, אבל גם לא בשביל אהוב יהודי. זה היה ברור. אם העולם רוצה אותה וגם אם לאו, יתכבד ויקבל אותה בדיוק כפי שהיא. וממילא איננה יודעת להיות שונה ממה שנולדה להיות. היא היתה בתו של אביה. הם היו משפחה של עקשנים.
"מקום" / ניצן ויסמן. 560 עמודים. הוצאת כנרת-זמורה.