בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, שתי מדינות התבלטו באופן מיוחד בתחרות האירוויזיון: ישראל, שניצחה ב-1978 ו-1979, וגרמניה - שסיימה במקום השני ב-1980 ו-1981, וניצחה לראשונה בתולדותיה ב-1982. כמדינה הזוכה, גרמניה אירחה את האירוויזיון שנערך שנה לאחר מכן, במינכן. המדינה אמנם אירחה גם לפני כן את האירוויזיון, בשנות ה-50, אך ישראל עוד לא השתתפה אז בתחרות.
לתחרות באותה השנה, ישראל בחרה - בהפרש של נקודה אחת - את השיר "חי" בביצוע עפרה חזה, למילים של אהוד מנור, לחן של אבי טולדנו ועיבוד של ננסי ברנדס. בקרב כל הנוגעים בדבר, זה לא היה עוד שיר - כי אם הצהרת כוונות, דווקא בגרמניה, דווקא במינכן - ומול כל אירופה. "חי, חי, חי - כן אני עוד חי", שרה חזה על הבמה במינכן, בה נרצחו כעשור לפני כן גם 11 ספורטאים ישראלים, במילים שהבהירו כי המסר הזה מתייחס לכל שלשלת הדורות: "עובר מזמור, מדור לדור, כמעיין מאז ועד עולם".
"עם ישראל חי" על הבמה במינכן
בריאיון למעריב ב-1985 תיארה חזה את ההתרגשות שאחזה בה כשייצגה את ישראל עם המסר הזה, אחרי שבימים שלפני התחרות ביקרה בדכאו, פרבר של מינכן, שבו שכן מחנה ריכוז גדול. "ריגש אותי כששרתי בגרמניה 'עם ישראל חי' וחשבתי על זוג מבוגרים שפגשתי בדכאו. הם אמרו לי - כשתעמדי על הבמה תזכרי אותנו, שעברנו על דכאו".
עפרה חזה יחד עם חמשת מלוויה - שישה בסך הכול כרמז לששת המיליונים שנרצחו בשואה - עמדו וביצעו את השיר על הבמה. דורין פרנקפורט עיצבה למלווים תלבושת צהובה, במה שאמור היה לרמוז לצבעו של הטלאי שנאלצו היהודים ללבוש. ישראל כמעט וזכתה בתחרות - היא הגיעה למקום השני - אך השיר, והמסר, הפכו לסמל גדול יותר, ולאחד מרגעי השיא של ישראל באירוויזיון.