הרבה פעמים מרגיש שאנחנו חיים בעידן של צעד קדימה, שניים לאחור. התגובה הכי טבעית לזה היא לעשות את החשבון הפשוט ולהתבאס. אם מתרגמים את זה לתרגיל מתמטי, התוצאה היא מינוס. אבל לא הכל בחיים מתמטי, ולפעמים גם לצעד אחד קדימה יש משמעות גדולה. גם אם לפניו ואחריו היה ויהיה הרבה רוורס.
דוגמה אחת מהשבוע: סטורי אחד של אלה לי להב שבו היא הודיעה שהיא בזוגיות עם אישה. צעד קדימה. ובמקביל, באותו יום ממש, אבי מעוז יו"ר מפלגת נעם ההומופובית, עולה לנאום את נאום הבכורה שלו בכנסת ישראל. שניים לאחור.
חכו שנייה עם הייאוש, יש על מה לשמוח. זו לא ה"יציאה" הזאת מהארון שחשובה כל כך. זה יותר איך שהיא נעשתה, איך שסוקרה ואיך שהתקבלה בציבור - שמספקים נחמה למי שעוד מעזים לחשוב על עצמם כליברלים.
בעולם שבו סלבס הופכים כל הודעה על חייהם האישיים לאירוע יח"צ עם אמברגו ופריים מבויים (ע"ע ההכחשות ואז ההודעה באינסטגרם של מיכל אנסקי על היריון שלישי), יש משהו מרענן מאוד בכוכבת צעירה שעדכנה על הזוגיות הלסבית החדשה שלה בסלפי אגבי - צילום מגורען, חשוך, קצת לא בפוקוס. בלי מסרים מפוצצים, לכאורה. למרות שיש כאן מסר והוא חזק ומחלחל יותר עמוק ממה שמבינים בתחילה.
בלי פילטר, בלי העמדה וסידור של הפריים. ככה פשוט. שתי נשים מחובקות והכיתוב Love ולב אחד אדום. מה זה אומר? שהיא לא עושה מזה עניין. זה לא "אירוע יציאה מהארון", אין כאן הכרזות בומבסטיות (מה גם שאלה לי כבר הכינה את הקרקע לזה כשבראיונות מוקדמים יותר סיפרה שהיא נמשכת לשני המינים). במדינה שבה יש לא מעט אמנים שנמצאים שנים בארון ואולי כבר קצת איבדו את הדרך החוצה ממנו, ושבה עד לא מזמן - יציאה מהארון של אמן היתה עילה לשער של עיתון, זה צעד קטן וחשוב קדימה.
בסוף, הנירמול האמיתי קורה כשהדבר הופך לפשוט עוד משהו שקורה. בלי שערים מפוצצים בעיתון, בלי העמדות מלאות פאתוס מול המצלמה, בלי טררם. סלפי של זוג בסטורי, אימוג'י לב. סוף.
מה שהילדים שלנו בכלל לא שומעים
התקשורת, ברובה, נענתה למקצב הפשוט הזה שהכתיבה אלה לי, וההודעה על הזוגיות החדשה באמת סוקרה באופן די רגיל. כמובן שכל אתר רכילות שמכבד את עצמו צילם מסך והעלה אייטם, אבל הדיווח על זה נעשה כמו דיווח על זוגיות הטרו-סקסואלית חדשה של סלב. כאילו זה סלפי של לירן כוהנר וגיא איכשקוראים לו. נו ביגי.
היה משהו מאוד משמח ונכון בהימנעות של כלי התקשורת לקטלג את זה תחת כותרות של "יציאה מהארון" או "אלה לי חושפת שהיא לסבית" - גם אם האיפוק הזה עדיין מורגש מאוד, כלומר רואים שזה קצת קשה להם והם מחזיקים את עצמם. קצת כמו ה"-Not that there's anything wrong with that" של סיינפלד, בזמנו, שבאותה מידה שהוא נועד כהבהרה לאוזניו של השומע, הוא משמש גם תזכורת עבור האומר.
יש תדרים שאוזן אנושית יכולה לשמוע רק עד גיל מסוים. לרוב סביב גיל 25-30 מתחיל אובדן שמיעה עצבי, שאחריו מבוגרים כבר לא יוכלו לשמוע צלילים מסוימים שעבור בני נוער יישמעו צורמים מאוד. הסיפור של אלה לי דומה בעיניי, רק הפוך. סביר שאת המילים שלא נאמרו אתמול יודעים לשמוע רק מי שנולדו לפני איזה זמן מסוים וחוו גם את המציאות האחרת של לפני כמה שנים, ואת זו האחרת עוד יותר של השנים שלפניה. אלה לי להב נולדה ב-2003 (היא בת 17 היום), וגם בגיל 16 לא הייתה לה בעיה לדבר על הפלואידיות המינית שלה. היא ובני דורה כבר לא שומעים את ה- not that there's anything wrong with that המשתמע במרומז ובלי מילים. וזה הצעד האחד, החשוב מאין כמותו - קדימה.
ילדים ובני נוער שמעריצים את אלה לי, עוקבים אחריה ברשתות החברתיות וקוראים בצמא את הדיווחים עליה ראו בהם רק את הפשט: דיווח על זוגיות חדשה. בלי הסוגריים שמבוגרים יותר מוסיפים בלב או בראש.
אני מגדלת את ילדיי בשכונה פרברית גנרית להחריד ולהפליא (לא בתל אביב). כזו שיש בה את כל הקלישאות של חיי אמצע בורגניים - בניינים בניינים שבתוכם משפחות צעירות, לכולם יש ילד אחד בבית ספר, ילד אחד בגן עירייה וילד אחד בעגלה, שתי מכוניות עם כיסאות בטיחות במושב האחורי, דגל ישראל במרפסת (זו העונה). גם כאן יש משפחות חד-מיניות. לשניים מהילדים שלי יש חברות לכיתה ולגן שיש להן שתי אמהות. רוב ההורים חושבים שזה מהמם, הילדים בכלל לא חושבים על זה. זה ההבדל.
במקום שבו אנחנו עדיין מתפעמים ומתרגשים מ"הישגים" כאלה, הילדים שלנו בכלל לא רואים שום דבר ראוי לציון. זה השלב שבו "השינוי" (שטומן בחובו את השוני) הופך להיות פשוט רגיל. וצריך לשמוח בזה לא פחות מאשר במהפכות.