לפני שמונה שנים קרה לי דבר מצחיק: נכנסתי להקרנת בכורה של "אנחנו מה שאנחנו", סרט אימה שהוקרן במסגרת צדדית של פסטיבל קאן. בתפקיד הראשי, הוא הציג שחקנית צעירה ומתחילה בשם ג'וליה גארנר, שהותירה רושם רב. כשהסתיימה ההקרנה, ניגשתי להחמיא לה, וכשהוספתי מאיפה הגעתי, הכוכבת הטילה פצצה: באנגלית מעורבבת בעברית, סיפרה לי שלאמא שלה קוראים תמי גינגולד, ישראלית שהופיעה אף היא בסרטים ובטלוויזיה, כולל ב"זהו זה", עד שעזבה את הארץ בשנות השמונים והשתקעה באמריקה.
"אני רואה בעצמי חצי-ישראלית", אמרה לי לאחר מכן, כשהתיישבנו לשיחה פורמלית יותר. "יש לי המון משפחה בארץ: למעשה, כל המשפחה של אמא שלי שם, ואני מגיעה לבקר לעתים קרובות". אחרי שפרסמתי את הכתבה ברשתות החברתית והוצאתי קול קורא לחיפוש קרובים, עברה בדיוק חצי שעה עד שהמשפחה שלה יצרה איתי קשר, והתגלתה כמקסימה כמוה.
בשמונה השנים שעברו מאז, גארנר הפכה משחקנית מבטיחה אך אלמונית למדי לכוכבת מוכרת ומוערכת. זאת, בעיקר הודות לשתי סדרות - "האמריקאים" (שעונתה השישית בדיוק הצטרפה לקטלוג של HOT), בה גילמה את קימברלי; ו"אוזרק", בה גילמה את דמותה של רות לנגמור - תפקיד שזיכה אותה בשני פרסי אמי. בקרוב אפשר יהיה לראות אותה גם ב"להמציא מחדש את אנה", הסדרה הטרייה של שונדה ריימס בנטפליקס.
גארנר הופיעה גם בכמה סרטים, למשל "סבתא" וסרט ההמשך של "עיר החטאים". בשנה האחרונה הוסיפה לרשימה את "עוזרת אישית", תפקידה הקולנועי הטוב והמאתגר עד כה. הסרט הוקרן בשלושה פסטיבלים מכובדים - טלורייד, סאנדנס וברלין - ובסוף השבוע הקרוב יעלה בישראל. כן, שמעתם נכון - מרבית בתי הקולנוע כאן סגורים עד להודעה חדשה, אבל הוא יוצג בכמה מן המעטים שבכל זאת פתוחים, למשל סינמטק תל אביב ורשת Movieland.
כמשתמע משמו של הסרט, גארנר מגלמת בו עוזרת אישית של בכיר בעולם הבידור, שמתגלה כבן דמותו של הארווי ווינשטיין - ושל טורפים מטרידנים רבים אחרים, כך שהיא מוצאת עצמה עדה למעשיו הנפשעים.
פגשתי את גארנר לאחר ההקרנה בפסטיבל ברלין בחורף 2020, רגע לפני הקורונה. "שלוש השנים האחרונות היו הכי אינטנסיביות בחיי", אמרה לי. "אני כל יום בצילומים, תמיד אני עושה משהו, ואני עייפה מאי פעם. האנשים היחידים שיכולים להבין כמה שאני עייפה הם אנשים שיש להם ילדים", סיכמה, ומן הסתם לא יכלה לנחש שכמה שבועות לאחר מכן תזכה למנוחה כפויה בעקבות המגיפה.
את "עוזרת אישית" כתבה וביימה קיטי גרין, שזו עבודת הביכורים שלה, והוא מתגלה כהתמודדות המוצלחת הראשונה של הקולנוע האמריקאי עם ה-Metoo. מעבר לאינטנסיביות שלה ולאיכות של תצוגת המשחק, הדרמה הזו ראויה לציון בגלל שהיא מצליחה למקם את ההתרחשויות בהקשר מגדרי-כלכלי-מעמדי רחב, ולתאר כיצד הפושעים המיניים ניצלו את הכוח שלהם כדי לטייח את מעלליהם, והעמידו את מי שהיו עדות להם בפני בחירה בלתי אפשרית: לשתוק, או לדבר ולאבד את האפשרות לשמור על הפרנסה שהן כה זקוקות לה.
"מבחינת הנושא, אין ספק שזה הסרט הכי חשוב שלי", אומרת גארנר כשאני שואל אותה על חשיבותה של הדרמה הזו. "עם זאת, אני מרגישה שלאורך הקריירה שלי ידעתי להגיד 'לא' לדברים לא חשובים. אני משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בכל מה שאני עושה, אז תמיד חשוב לי לוודא שהפרויקטים יצדיקו את האנרגיה, ולכן אני מרגישה שכל מה שעשיתי היה חשוב. תקח את 'אוזרק', לדוגמה - הסדרה הזו אומרת כל כך הרבה על המעמדות בארצות הברית".
וגם ב"עוזרת אישית" יש את העניין המעמדי.
"נכון, הגברים שמעל הדמות הראשית מנצלים אותה, אבל הם בעצמם מנוצלים בידי הבוס. זה עניין של היררכיות. זה לא רק סיפור על ניצול מיני, אלא על ניצול במקום העבודה בכלל. הסרט מדבר על השיטה, לא על האינדיבידואלים שפועלים בתוכה. אם הבעיה היתה בהם, אפשר היה לפתור אותה מזמן, אבל העניין עמוק הרבה יותר - המחלה האמיתית זו השיטה שמהווה כר פורה לניצול. לא רק הבוס הגדול לא לבד: הוא מוקף בגברים אחרים שהם חלק מהמערכת ולא עושים שום דבר כדי לעצור אותו".
אנחנו אף פעם לא רואים איך הבוס המנצל נראה. בנית לעצמך תמונה שלו בראש שלך?
"אהבתי את הבחירה האמנותית הזו. פה ושם אולי דמיינתי איך הוא נראה, אבל בעיקר הייתי עסוקה עם הדמות שלי ובמה שהיא מרגישה - הקונפליקט בין הרצון לעשות את העבודה שלה ולשמור עליה, ובין התחושה שמנצלים אותה. העיסוק הזה מילא אותי כל כך, שלא היה לי ממש זמן לחשוב על דברים אחרים".
איך את משווה את הדמות שלך כאן וב"אוזרק'"?
"ב'אוזרק' יש לדמות שלי המון שורות, ואני מדברת מאוד מהר ועם מבטא. כאן, הדמות שלי כמעט לא אומרת כלום, אבל זה היה מאתגר באותה מידה, רק בדרך אחרת. הרגשתי כאילו שאני משחקת בסרט אילם, ואת הכל הייתי צריכה להעביר דרך הבעות הפנים שלי".
מה הדמות שלך הרגישה כאן?
"אני תמיד מרגישה את מה שהדמות שלי מרגישה, והפעם מה שהרגשתי היה מאוד קשה. היא בודדה, אז גם אני הרגשתי מאוד לבד, אפילו שלא היתה לי סיבה - כולם בצילומים חיבקו אותי, ובחיים האישיים שלי אין לי על מה להתלונן".
את מופיעה על המסכים כבר כעשור. מה השיעור הכי חשוב שלמדת?
"איך לפרק תסריט. לעתים קרובות מזמן לך לצלם את סצינה 17 בשבוע הראשון ואז רק שבועיים אחר כך את סצינה 15. למדתי שאני צריכה כל פעם לקרוא הכל מחדש, גם אם כבר קראתי את התסריט חמש פעמים, ולהפנים איך לשמור על ההמשכיות הרגשית שלו גם כשמצלמים אותו באופן מקוטע".
השיחה עם גארנר מתקיימת פנים אל פנים, בלי אף אחד אחר מסביב לשולחן, ומטבע הדברים גולשת גם לנקודות אישיות. "אף פעם לא ניצלו אותי ואף פעם לא הייתי בהפקה שהיה בה ניצול", היא אומרת. "אבל שמעתי הרבה סיפורים על כך, ולא רק מתוך תעשיית הקולנוע. יש עולם שלם מחוץ לעולם הקולנוע, ולמרבה הצער גם בו קורים דברים לא טובים".
נפגשנו לראשונה ולאחרונה לפני שבע שנים. איך שבע השנים הללו מרגישות לך - כמו שבעים שנה? כמו שבעה ימים?
"הכל כל כך משוגע, אלה לא דברים שאת יכולה להתכונן אליהם. את אף פעם לא תגידי לעצמך 'אני לא יכולה לחכות לזכייה באמי'. את לא חושבת על הדברים האלה, את מתמקדת בעבודה. אני סופר שמחה מאיך שהכל הסתדר, לא הייתי רוצה שמשהו ישתנה ויקרה לאט יותר או מהר יותר".
גארנר מכריזה ש"אנחנו מאותו השבט" ולמשמע הבשורה כי הסרט נרכש להפצה בישראל, ממהרת להוסיף - "אני ממש שמחה על כל סרט שלי שמוקרן בישראל. זה הבית השני שלי".
יצא לך לראות תוצרת ישראלית?
"כן, הישראלים תופסים דברים מהר והם טובים בלייצר תוכן שיהיה בסיס לרימייקים. אני מאוד אוהבת את 'פאודה' וגם את 'בטיפול'".
אני מספר לה על כך שבקרוב אטוס בחזרה לישראל כדי להצביע בסיבוב השלישי של הבחירות - בלי לדעת כמובן שתוך שנה יהיה גם סיבוב רביעי. "הכל בעולם מאוד קיצוני, גם בישראל", היא אומרת על כך. "זה לא היה ככה פעם. ישראל פעם היתה מדינה סוציאליסטית ועכשיו...אבל זה ככה בכל מקום בעולם".
מה את מאחלת לעצמך?
"הייתי רוצה לבטוח ביקום קצת יותר, אני עדיין עובדת על זה".