במעמד קבלת האוסקר ביום ראשון, כוכבת "ארץ הנוודים" פרנסס מקדורמנד הפצירה בקהל לראות את הסרט על מסך גדול ככל האפשר ברגע שהדבר יסתייע. בישראל, בתי הקולנוע סגורים כבר לא פחות מארבעה עשר חודשים ברציפות, אז כל שנותר הוא להסתפק בתוצרת שנטפליקס משגרים למסך הקטן.
שירות הסטרימינג ממשיך לעמוד ביעד שקבע לעצמו - סרט חדש אחד לפחות כל שבוע. בסופ"ש הנוכחי, למשל, יוצאים גם קומדיית האנימציה "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" וגם דרמת האימה "דברים ששמענו וראינו".
הסרט מבוסס על ספרה של אליזבת ברנדג' ומתרחש בשנות השמונים. במרכז העלילה, עומד זוג צעיר ופוטוגני, ג'ורג' וקתרין, שנפגשו במהלך לימודי האמנות באוניברסיטה ניו יורקית.
את קתרין מגלמת אמנדה סייפריד, שהקריירה המשונה שלה נעה בשנים האחרונות בין מועמדות לאוסקר על "מאנק" ובין תפקידים בסרטים כמו זה וכמו "אמנות המירוץ בגשם", שעסק בחברות בין אדם וכלב גולדן רטריבר. את ג'ורג' מגלם ג'יימס נורטון, אותו אפשר לראות כעת גם בסדרה "נשות הלעולם לא", ולפחות לפי הופעתו כאן, אין לו הרבה מה להציע חוץ מנתונים מרשימים.
בעקבות משרה שמקבל ג'ורג', עוברים השניים לקולג' קטן בעיירה מרוחקת, ומשתקעים באחוזה מקוללת, הרדופה בידי הרוחות של המעשים האיומים והנוראים שהתחוללו בה בעבר.
כלומר, הסרט משתייך לז'אנר סרטי הבית המקולל, ויותר מכך לתת-הז'אנר הידוע כסרטי ה"לא, אל תעשו את זה!". כלומר, יצירות בהן הדמויות מקבלות רצף של החלטות חסרות היגיון שכל כך ברור שיובילו לאסון, עד שלקהל נותר רק לזעוק מול המסך ולנסות להזהיר אותן - אך הן מתעקשות לקפוץ לתהום.
למה ג'יימס וקתרין נשארים במעונם החדש אם ברור שהוא מקולל? למה אחת מדמויות המשנה עולה על סירה כשברור שיזרקו אותה למים? כי אחרת לא היה סרט, זה למה.
כפי שאפשר להבין, ראינו ושמענו דברים טובים יותר מ"דברים ששמענו וראינו", אבל אפשר לומר לזכותו שלושה דברים: קודם כל, הוא מצליח להפתיע אותנו, כי משהו שהיה אמור לקרות רק בשנייה האחרונה, או לא לקרות בכלל, קורה בו בשלב מוקדם מן הצפוי.
שנית, כי עמוק בתוכו מסתתרת אמירה חריפה ורלוונטית על גבריות רעילה, אלימה והרסנית שעוברת מדור לדור. מנגד, מסתתרת בו דרמה עתירת זימה, יצרים ותשוקה, שלא לומר חרמנית ומחרמנת. כנהוג בסרטים מסוג זה, הגיבור מפתח רומן עם צעירה שפגש בספרייה, בגילומה של נטליה דייר מ"דברים מוזרים", אך הפעם היא יוזמת ושולטת בקשר לא פחות ממנו. בו בזמן, זוגתו מנהלת בעצמה רומן עם בחור צעיר ממנה - לא משהו שנהוג לראות בהוליווד.
אפשר רק לדמיין איך סרט אחר, צרפתי יותר או סתם נטפליקסי פחות, היה מפתח את החומרים הללו. "דברים ששמענו וראינו", לעומת זאת, עושה את ההפך: ככל שהסרט מתפתח, כך הוא נהיה פחות חכם, פחות בוגר, פחות מעניין וגם פחות הגיוני. המערכה האחרונה שלו היא לא יותר מאשר ממבו-ג'מבו מיסטי וילדותי, שמנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: גם לעסוק בתכנים נועזים וגם לפנות לקהל אמריקאי רחב ככל האפשר, ולא משנה אם הוא צעיר בגיל או סתם שמרן. כמובן שזה לא עובד, ולרגעים התוצאה אפילו מגוחכת.
זו רחוקה מלהיות הבעיה הכי עקרונית בסרט, אבל גם הרבה אמינות אין בו. בשלב מסוים, מתגלה כי הגיבור הנכלולי ביצע תעלול אקדמי, שאין לו שום הייתכנות במציאות, ותפנית עלילתית משמעותית מתרחשת בנסיבות אקדמיות משוללות מן היסוד עוד יותר. התרגום לעברית מרושל כנהוג אצל נטפליקס, וחוטא בשיבוש של מושגים מן העולם האוניברסיטאי, מה שפוגם עוד יותר באיכות הקלוקלת גם כך של חווית הצפייה.
את הסרט ביימו שרי ספרינגר ברמן ורוברט פולצ'יני, צמד שסומן כהבטחה גדולה בתחילת העשור הודות ל"אמריקן ספלנדור", אבל כמו תעשיית האינדי כולה, מתקשים להתרומם מאז. באחד מתפקידי המשנה אפשר למצוא את פ.מארי אברהם, שזכה בזמנו באוסקר על "אמדאוס", וגם הוא ידע ימים טובים יותר.
ניכר כי שלושת אלה, כמו שאר המעורבים בהפקה, נמצאים כאן בשביל הפרנסה ולא משום סיבה אחרת. אם נחזור לנקודת ההתחלה, "דברים ששמענו וראינו" רחוק מלהיות משהו שחובה לראות על מסך גדול ככל האפשר, והוא דוגמה קלאסית לאותם סרטים שהיינו נתקעים עליהם בזפזופ טלוויזיוני בשעות המאוחרות של הלילה, בימים שלפני נטפליקס. אז הנה, עם כל הדיבורים על המהפכה של שירות הסטרימינג, בסופו של דבר הים אותו הים והזבלונים אותם זבלונים.