היה משהו מאוד מהנה בהאזנה להקלטות של איילת שקד שהודלפו ושודרו בתחילת השבוע בחדשות 12. כמו סלטון פרשי שמלווה כל מנה שנייה במאסטר שף, גם ההקלטות שחשף עמית סגל, תיבלו את הדיווחים הפוליטיים הקדחתניים בחמצמצות דוקרנית ומרעננת. איזה תענוג קטן וחד משמעי זה לשמוע פוליטיקאית, לא משנה מאיזה מחנה, מדברת בחופשיות, בלי דף מסרים פומפוזי ומלא פאתוס.
אחרי מערכת בחירות רביעית תוך שנתיים, וכשקמפיין חמישי תלוי לנו מעל הראש כמו חרב שלהבה קהה כבר מרוב שימוש, אנחנו שבעים כבר כל כך מסיסמאות בחירות מהונדסות. כאילו שיש איזה מסר, מנוסח היטב ככל שיהיה אחרי שעבר עשרות סיבובי הגהה, ליטוש ושפצור של יועצים ואסטרטגים, שיכול באמת לעשות לנו סדר ולגרום לנו להבין מה לעזאזל קורה פה במדינה הזאת שלנו. מי נוהג את הספינה הזאת היום ולאיזה כיוון. די, הניחו לנו. לא יכולים לשמוע אתכם יותר. לא יכולים להכיל עוד משוואות וחישובים על קואליציות מדומיינות ותרחישי סודוקו של ממשלות מיעוט עם תמיכה מבחוץ, מהצד, מלמעלה. חלאס.
אבל לשמוע את שקד מדברת כפי שהיא מדברת בהקלטות, בלי העוואנטות, בלי האצבע בעין, בלי קריצות. דוגרי. כמו שהיא יודעת - לזה האוזן עוד כרויה. ואפילו שלא שמענו שם שום דבר שלא ידענו עליה ועל מה שהיא חושבת, עדיין זה היה נחמד מאוד לקבל את התמונה הבלתי מפולטרת, להיחשף לטפח ממה שמתרחש מאחורי הקלעים מדי יום בשבועות האחרונים, בשיחות ובמגעים הכושלים להרכבת הממשלה.
בואו נסכים שאף אחד לא נפל מהכיסא למשמע דעותיה וכוונותיה של שקד. כולם יודעים היטב שכל קואליציה שתקום פה, אם תקום פה, היא משחק סכום אפס של ברירות מחדל, פשרות גדולות, בליעת צפרדעים, סתימת אפים והסטות מבט. זו לא תהיה הדרים טים של אף אחד. כולנו גם יודעים בקווים כלליים באילו נסיבות נקרע הקרע בין שקד ובין נתניהו והליכוד ואילו ציפורניים בצעו אותו. ועדיין, זה לא מוריד במאום מההנאה של לשמוע את הדברים כפי שהם בקולה. ממש כמו בני זוג מונוגמיים הבטוחים בסלע אהבתם שעדיין רוצים וצריכים לשמוע אחד מהשנייה "אני אוהב/ת אותך" מדי פעם, כך גם אנחנו צריכים לשמוע במו אוזנינו את המובן מאליו מנבחרי הציבור שלנו.
לשמוע אותה אומרת שגם היא חושבת שנתניהו צריך ללכת ושכל מה שמנחה אותו עכשיו זה ההיחלצות מהמשפט שלו - כיף. שבני הזוג נתניהו הם דיקטטורים תאבי שלטון - כיף. שסמוטריץ' משחק אותה מקשיב לרבנים אבל עושה מה שבזין שלו - כיף. הבו לנו עוד מזה, בבקשה. הרווחנו את זה בדם, יזע, דמעות וארבעה ביקורי סרק בקלפי.
ולמה בעצם אנחנו לא שומעים הקלטות כאלה יותר? הרי ברור לכם ולי שכולם מקליטים את כולם היום. מסתכלים אחד לשני בעיניים, לוחשים באוזניים, ביד אחת סוגרים הסכמים בתקיעת כף, בזמן שהיד השנייה לוחצת על כפתור ה'רקורד' עם העיגול האדום. לכולם יש תעודות ביטוח בכיסים. אנחנו חיים בעידן שבו אף אחד לא מאמין לאף מילה שיוצאת מהפה של אף אחד. אנחנו לא מאמינים לפוליטיקאים והם לא מאמינים אחד לשני. הסכמים קואליציוניים שמעוגנים בחקיקה לא שווים את הנייר שעליו הם מודפסים. אבל הקלטה? הקלטה זה זהב. זה בונקר. זה ערבות בבנק.
כולם מקליטים את כולם ושומרים צילומי מסך של הודעות ושל פוסטים וסטוריז, לא רק פוליטיקאים ומקורבים - גם אנחנו, כולנו. כי הנחת היסוד היא שכולם מחרטטים, אף אחד כבר לא באמת מרגיש מחויב לאמת. לפעמים נדמה שהדיבור הישיר, הפתוח - זה, אגב, שפעם היה כל כך מזוהה איתנו הישראלים ה'צברים' - הוא כבר כל כך נדיר ונכחד שקשה לזכור איך הוא נשמע בכלל. אבל לא כך היא. הנה, השבוע שמענו את איילת שקד מדברת חופשי, ואומרת שום דבר חדש, ובכל זאת נהנינו. למה? כי אנחנו עדיין יכולים לזהות דיבור אמיתי, ואנחנו מתגעגעים.
תאמרו, ובצדק, שגם בשיחה כמו זו שבה הוקלטה שקד יש פילטרים ואינטרסים (גם אלה שלה שאותם היא מנסה לקדם בשיחה, וגם אלה של הצד השני של השיחה - המדליף). נכון. ועדיין יש כל מיני רמות ודרגות של חירטוט: ישנם הדברים שפוליטיקאים רוצים שנשמע. אלה המסרים המהודקים שמגיעים אלינו מהם בהודעות רשמיות דרך התקשורת. אם נעשה להם הליך מתמטי של כינוס איברים דומים, והליך פרקטי של העברה במסננת בולשיט נקבל את המסר התמציתי יותר, השורה התחתונה שעליה החליטו הפוליטיקאים יחד עם היועצים שלהם ושאותה ביקשו לכתוש שוב ושוב לתוך אוזנינו. ועוד מתחת לזה, בקילוף הרבה שכבות של פוליטיקלי קורקט, אילוצים, חשבונות ופאסון, יש את מה שהם באמת רוצים וחושבים.
ההקלטות של שקד הן לא התמצית הראשונית הזאת. הן שלב ביניים, יותר כנות מההודעות לתקשורת, אבל לא האמת העירומה. ועדיין, כל כך הרבה יותר טבעיות ונעימות לאוזן מסיסמאות זולות שכל מטרתן למרוח עוד יום בזמן ששומרים על כל האופציות על השולחן ועל כל הערוצים פתוחים מול כל הצדדים. אז בבקשה, שחררו לנו עוד כאלה. אתם ממילא מקליטים הרי, אז תנו לנו לשמוע. חבל שמכשיר ההקלטה סתם ישרוף לכם בכיס.