בשעה האחרונה של אחד מימי צילום הסדרה המצליחה "המפקדת" בכאן 11, השחקנית ליר כץ קצת נשברה. זה קרה במהלך סצנה מאוד רגשית שלה עם אלונה סער, המגלמת את נועה, שתשודר בפרק 8 (שישודר ביום שני הקרוב). הלחץ האדיר על סט הסדרה הוביל את כץ לדמוע ולבקש לעצור את הצילומים. יוצרת ובמאית הסדרה עטרה פריש נענתה לבקשתה. לאחר הפסקת הרגיעה, חודשו הצילומים, ופריש אמרה שליר ביצעה את אחד הטייקים המעולים ביותר שלה.
"זה היה יום מאוד מאוד ארוך", אומרת כץ בריאיון לוואלה! תרבות. "זאת הייתה סצנה רגשית שלי ושל נועה ומאוד חשובה להבנת ההתפתחות שלנו ומה קרה בפרק השישי (הנשיקה בין השתיים, ש"ב). לא היה מספיק זמן כי צריך לתקתק דברים. היה הרבה לחץ. רמת הפרפקציוניזם שרציתי להביא באותו רגע פגעה בי, בזה שנתתי לעצמי להרגיש את הלחץ הזה. אני בנאדם שסופג את הסביבה, ומתחברת ככה לעצמי ולפרטנר שלי, כמובן בהקשבה לבמאית שלי. אבל באותו הרגע עלה לי. נלחצתי מהאחריות הזאת לספק משהו, להעביר את הסצנה כמו שעטרה רוצה שהיא תהיה וכמו שאני רוצה שהיא תהיה. נתתי ללחץ ולסביבה שלי קצת להפיל אותי. התחלתי לדמוע. הייתי צריכה רגע.
"עכשיו, לעצור טלוויזיה זה לא דבר מובן מאליו, והם נתנו לי את הרגע הזה. עטרה באה ואמרה לי, קחי את כל הזמן שאת צריכה. הכל בסדר. היא הרגיעה אותי כמו שרק עטרה יכולה. ואחר כך התאפסתי על עצמי. הרגשתי אשמה כי לשחקן יש אחריות להפקה השלמה, כי אני מאוד רגישה ומאוד לוקחת ללב ורוצה שכולם יהיו מרוצים ושאני אהיה מרוצה. התחושה הזאת הלכה איתי עוד כמה ימים".
מוזיקת המקרה מלווה את חייה של השחקנית והרקדנית ליר כץ בת ה-28, אחת האמניות המבטיחות ביותר בישראל. כעת היא נמצאת בתקופה המקצועית הטובה ביותר בחייה, עם תפקיד בסדרה המדוברת "המפקדת" ותפקיד גדול בהצגה "מתאבל ללא קץ" בקאמרי, שכתב חנוך לוין וביים ארי פולמן, שהיה גם מכותבי הסדרה "פרשת השבוע" שבה כיכבה בילדותה.
כילדה התגלגלה במקרה לאודישן לסדרה, היא באה בכלל כמלווה של חברתה, אבל הבמאי התעניין יותר בה, הזמין אותה להיבחן אותה והיא התקבלה. כבחורה צעירה נסעה לניו יורק לנסות את מזלה בריקוד, נאלצה לחזור לארץ כדי להסדיר את ויזת האמן, אבל דווקא הסדרה הישראלית "המפקדת" שבה היא משחקת עכשיו הזניקה אותה לתודעה רחבה בארץ, ויותר מזה - עשויה להזניק אותה לתודעת העולם - השבוע נודע שחברת WestEnd Films רכשה את הזכויות הבינלאומיות על הסדרה ותנסה למכור אותה לעולם, כפי שדווח באתר דדליין.
"אני מסכימה איתך לגבי הכוח של המקריות בחיי. וגם הבחירות ממקום אינטואיטיבי ולדעת לסמוך על עצמי", אומרת כץ, "מרגש שמיד אחרי החזרה מניו יורק לארץ, כבר באודישן השני שעשיתי התקבלתי לסדרה הכי מדוברת בארץ. זו גאווה אמיתית להיות חלק מהדבר הזה. כמה שאני שמחה בשביל היוצרים והמפיקים ששמו את כל הלב שלהם בדבר הזה, ועבדו על זה כל כך קשה ובמסירות אמיתית ורצון להביא משהו כל כך אותנטי וחזק לטלוויזיה, עם ייצוג מטורף של נשים. לא עצרנו את הצילומים גם בימי הקורונה עם עשרת אלפים נדבקים. בסוף יום צילום האחרון הסתכלתי על עטרה ולא הפסקתי לבכות מאושר. OMG, עשינו את זה!"
ליר כץ נולדה בינואר 1993 וגדלה בתל אביב, ילדת סנדוויץ' במשפחה של שלוש אחיות. "כשאימא שלי הייתה בהיריון בחודשים מתקדמים, החבר הכי טוב שלה היה במאי תיאטרון בשם יגאל עזרתי שמנהל את התיאטרון הערבי-עברי ביפו, ועמד להעלות את המחזה 'המלך ליר'. הם ישבו בשיחה, היא אמרה שהיא לא יודעת איך לקרוא לי, והוא אמר, לא יודע, אני כל כך עסוק עם המחזה, אני עם ליר כל הזמן. והיא פשוט נדלקה על השם. אז כן, קוראים לי על שם המלך ליר של שיקספיר".
כבר בגיל ארבע החלה לרקוד, ובגיל 12 וחצי התקבלה לסדרה שעמה פרצה לתודעה - "פרשת השבוע" שביים רני בלייר, כתב אותה עם ארי פולמן ושודרה בהוט במשך שלוש עונות. "ליר בכלל באה עם חברה, ליוותה אותה לאודישן, חיכתה לה בחוץ", מספר רני בלייר לוואלה! תרבות. "אני יוצא, רואה אותה, אומר לה - בואי רגע, תשבי, תקראי איתי את הסצנה. את הילדה. קראה פעם אחת פעמיים, התקבלה".
"התגלגלתי לסדרה במקרה, קודם לא שיחקתי אף פעם. הרגיש לי שרני, שלא הכרתי, היה מבסוט ממה שעשיתי. והתקבלתי. השנים האלה, שבהן גדלתי ושיחקתי לצד השחקנים המדהימים שבסדרה ועבדתי עם בלייר ופולמן, היו חשובות לקריירת המשחק שלי. זה היה בית ספר למשחק, למדתי ונחשפתי לכל כך הרבה", אומרת כץ. "זה היה רגע מכונן שלי כשחקנית, והשאיר לי הרגשה מדהימה שזה מה שאני ארצה לעשות בחיים".
"מה יש לומר על ליר, היא אירוע נדיר", מוסיף בלייר. "היא הייתה בת 13, מקצוענית כמו גדולי השחקנים. היה יום אחד אינטנסיבי שבו היא הייתה צריכה לבכות בכל הסצנות של היום - והיו שש. ביקשתי מאמא שלה שתלווה אותה לאורך היום, למקרה שזה יהיה מתיש. ליר עשתה את זה בקלות מעוררת השראה. סצנות קשות. בשישית אמרתי לה - ליר, את לא חייבת לבכות בסצנה הזאת, זה בסדר אם תישארי עצובה. אבל לא עניין אותה, היא גרמה לכולנו למחות דמעה גם בסצנה השישית. זאת ליר, בן אדם עם אינטליגנציה רגשית מהכי גבוהות שפגשתי בשחקנים ושחקניות שעבדתי איתם".
כץ: "אני זוכרת את היום הזה ואת הסצנה הזאת, שהייתה מול דני גבע, שבה הוא מביא אותי לבית של אמא שלי - ההורים שלי היו גרושים - ואומר לי אני הולך, קם מהמיטה ועזב אותי. ולא יכולתי שלא להרגיש את הרגע שהאבא נוטש אותך לרגע".
בגיל 16 לוהקה כשחקנית משנה לסרט "מבול" שביים גיא נתיב, לימים זוכה האוסקר, בו השתתפה בין השאר לצד רונית אלקבץ ז"ל, מיכאל מושונוב ויואב רוטמן. "זו הייתה חוויה מרגשת, מדהימה ושונה לגמרי, לעבור מטלוויזיה לקולנוע, פתאום יש יותר זמן לעבוד על סצנות ולבדוק דברים. הזדמנות אדירה לעבוד עם נתיב ולשחק לצד גדולים. והקשר עם יואב רוטמן. פתאום עומד מולי שחקן צעיר יותר ממני, נדמה לי שהיה בן 14 אז, ואני מבינה את המקום שלו כי גם אני התחלתי מאוד צעירה. וכמוני, גם הוא בוכה, לא משנה מה, משחק בעוצמות מטורפות. וגיא היה צריך לנהל סט עם צעירים מאוד וגם מבוגרים נחשבים, והוא עשה את זה ברמת דיוק ורגש גבוהה. הרגשתי שאני יכולה להיות חשופה מולו".
"ראיתי את ליר בסדרת המופת של רני בלייר 'פרשת השבוע' וחשבתי שיש בה משהו מאוד עוצמתי ובוגר", אומר גיא נתיב לוואלה! תרבות. "ואכן, לאחר שצפינו בעשרות אודישנים, התעקשתי על ליהוקה של ליר, ולא טעיתי. בגיל 16 היא הפגינה בגרות, בשלות, אינטליגנציה ועומק נדיר. החיבור שלה עם יואב רוטמן היה כל כך מושלם והיה פשוט כיף לעבוד ביחד. החברות שלנו התחילה על הסט ונשארנו בקשר עד היום. כל כך ברור לי שאנחנו הולכים לשתף פעולה בעתיד הלא רחוק. ליר היא כשרון ענק ויש לה עתיד מדהים בקולנוע ובטלוויזיה הבינלאומית, לא רק הישראלית".
ליר, יכולת אז לנחש שאת עובדת עם מי שיהפוך לימים לזוכה אוסקר?
"גיא נתיב במאי מדהים. לא יכולתי לנחש שיזכה באוסקר אבל תמיד ידענו שמקומו של גיא שם. זה היה ברור במקצועיות, ברגש, באווירה ובהתמסרות שלו למקצוע הזה. היה ברור שיעבור לשם, הוא עשה את זה בגדול, זה כבוד ענק".
בתיכון למדה כץ בעירוני א' לאמנויות בתל אביב במגמת מחול. בגיל 17 החליטה להקפיא את המשחק ולהתמקד במחול. "ידעתי שאם ארצה, אוכל לחזור לשחק בעתיד ולהתמקצע עד הסוף, אבל בריקוד השנים הצעירות הן הכי חשובות מבחינה פיזית וחשוב להתמיד. וכך עשיתי. עברתי עשר שנים של מחול מקצועי".
שירותה הצבאי היה כמדריכת מוזיאון הפלמ"ח ברמת אביב. הסדרה "המפקדת" החזירה אותה במידה לא מועטה לימים הצה"ליים. "ידעתי שאני עומדת לחוות צבא בצורה די שונה. הרגשתי שאני באה לעבודה. ההזדמנות היחידה שלי להבין מה זאת המערכת הצבאית, איך אנשים מושפעים מהדבר הזה, הייתה בטירונות. גם אני הייתי במחנה 80, הייתי בכלל צה"לי. זה הרגיש לי כמו שמרגישה שמרית - שזה משחק. ובהתחלה המשחק הזה היה לי לא נוח והזוי לחלוטין, שהחוקים החדשים האלה פתאום מציאותיים ורשמיים, חוקי הפיזיקה משתנים. זה כמו כת למשך חודש הטירונות. אבל אמרתי לעצמי זאת הזדמנות לחוות את הדבר הזה. אמרתי, אתם רוצים שנשחק את המשחק? אז אני אשחק אותו. הרשיתי לעצמי להיות הכי על זה, הכי קיצונית והכי 'צהובה', מורעלת, כזאת יאללה, ברבאק. אמרתי לעצמי נעשה את הכל הכי טוב. והיה לי קראש על המ"מ שלי באופן מצחיק, אז החלטתי לעשות הכל בשבילה.
"כל החוקים משתנים והכל שם מתבלבל. בדיוק פגשתי מישהו היום שהשתחרר ממגל, היה שם במחנה 80. והוא אמר לי, בוא'נה אני ממש מכיר את הדמות הזאת של שמרית, מהטירונות שאני הייתי מעביר לנערות איתן. הוא אמר לי, כל הרגע הזה שאני מפקד, ופתאום יש ח' של חיילות, אני תמיד מרגיש ברגע הזה אנרגיות מיניות מטורפות. וזה מתקשר לסיפור של נועה ושמרית עם המתח המיני על הגג".
שנה לאחר שחרורה, עברה כץ לניו יורק, שבה יש לה קרובי משפחה, ונשארה בתפוח הגדול כחמש שנים - קודם למדה בבית הספר למחול פרי דאנס קפזיו סנטר ואחר כך פעלה בעיר כרקדנית. "קניתי כרטיס לחודש, ואחרי שבועיים ידעתי שאני הולכת להישאר הרבה יותר. יצא לי לעבוד עם כוריאוגרפים מדהימים, מספר להקות מחול ויצא לי ליצור עבודות שלי, בעיקר עבודות מחול שמשלבות הרבה משחק. השנים האלו היו מאתגרות, קשוחות ומרתקות. למדתי המון. יש לי משפחה נהדרת שם שהייתה בשבילי בית לכל דבר. אנשים נדיבים ויקרים לליבי".
במהלך השנה הראשונה שלה בארצות הברית קיבלה בשורה משפחתית קשה. "חצי שנה אחרי שעברתי לניו יורק, גילו לאבא שלי סרטן, ובסוף השנה הוא נפטר. זה היה רגע הכי קשה שהיה לי בחיים, ויש בי הרבה צער שלא הייתי לידו ברגעים הקשים, איתו ועם בנות המשפחה שלי. המשכתי בכל זאת לעוד ארבע שנים בניו יורק. השנה האחרונה הייתה מדהימה, הופעתי במקומות מטורפים, נסעתי להופיע באל איי, במוזיאון המומה במוזיאון, ובפסטיבל המחול הגדול Jacob's Pillow במסצ'וסטס".
חודשיים לפני שובה לארץ, הכירה בניו יורק בחור ישראלי-ארגנטינאי, הצייר והאמן אנדרס גורביץ, שבכלל בא לביקור, והוא בן זוגה עד היום. "התאהבנו בטירוף ולא יכולתי שלא לדמיין חיים לצדו. אז אמרתי יאללה, קצת ישראל אחרי הרבה זמן, למה לא. עברנו מיד לגור ביחד וסגרנו את הבסטה כמו שאומרים. שמנו טבעות".
באחת הסצנות ב"המפקדת" הדמות שלך אומרת שהיא אהבה פעם עד שנשרפה לה הנשמה. זה ככה אצלך עכשיו? היה ככה בעבר?
"בוודאי. אין דבר שיותר חשוב לי מזה, לאהוב עד הסוף בצורה טוטאלית וגם מאוזנת. היו לי אהבות מאוד גדולות, והאהבה שאני חיה איתה כרגע, ובחרתי להיות בה, היא האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים. ואנחנו - סה טו".
החזרה שלה לארץ השתלבה עם החזרה למשחק. "הבנתי כמה התשוקה הגדולה, האמיתית והכנה שלי היום היא לשחק", היא אומרת. ארי פולמן, שכזכור היה מכותבי "פרשת השבוע" שבה שיחקה כץ, נתן לה הזדמנות גדולה וליהק אותה למחזה "מתאבל ללא קץ" שכתב חנוך לוין. ההצגה עלתה בקאמרי רגע לפני הקורונה ל-11 הצגות, ירדה בגלל המגפה, ואחרי ההקפאה הארוכה תשוב לבמה ב-29 ביולי.
"זו חוויה מאוד חזקה לשחק ילד מת שבוכים עליו", אומרת כץ. "הרבה הורים לילדים במדינת ישראל נאלצים לבכות. היא נוגעת לדיאלוג האינסופי שיש לכולנו עם מוות ומגיע בשלב מסוים".
"ליר חזרה מניו יורק, ובאה לבקר אותי בסטודיו אחרי שלא ראיתי אותה מלא שנים", אומר ארי פולמן לוואלה! תרבות. "התחלתי אז את תהליך העבודה על ההצגה, ואחד הדברים שהייתי צריך לפתור זה מי יהיו הילדים הקטנים בהצגה, זה הרי תוכן מאוד קשה. תוך כדי המפגש איתה אצלי בסטודיו הצעתי לה להיות הילד בהצגה, בלי שהבנתי לגמרי מה זה אומר, אבל היה לי משהו מאוד חזק באינטואיציה ששני הילדים צריכים להיות גם שחקנים וגם רקדנים. ליר היא שילוב ממש מנצח כי היא גם שחקנית סופר אינטליגנטית גם רקדנית, ושחקן שמשלב תנועה ומחול זה נותן לו המון משמעת. בנוסף, מצלמה מאוד אוהבת אותה, והיא גם מאוד אינטליגנטית בניתוח הדמות. נראה לי שהולך להיות לה עתיד מזהיר".
הפריצה הגדולה של כץ לתודעה החלה באחרונה, בדמות הטירונית שמרית "המפקדת" של כאן 11, שעטרה פריש ביימה וגם יצרה, לאחר שגברה על מאות המתמודדות האחרונות על התפקיד.
מהן נקודות ההשקה בינך לבין הדמות שלך שמרית?
"שמרית, בנוף הסדרה, היא טיפה שונה. הקצב שלה שונה, התקשורת שלה עם המ"מ שונה, והאנרגיה שהיא מביאה שונה משאר הנערות. היא קולטת שזה משחק. היא לא רוצה כל כך לשתף פעולה, היא די מגחכת על זה כי היא קלטה שהמ"מית שלה הייתה איתה בתיכון לפני שנה-שנתיים, אז איך זה ייתכן שהיא צריכה להגיד לה 'כן, המ"מית?'. היא לא הבינה את זה. היא קצת מגחכת על זה אבל לא חוצה יותר מדי גבולות, למרות שבסוף כן חוצה גבולות, אבל לא ממקום צעקני אלא אינטואיטיבי. היא טיפה אימפולסיבית וטיפה לא מבינה שיש השלכות לדברים.
"היא גם לא כל כך טובה במסגרות. זה משהו שאני יכולה להתחבר אליו. אני לא שחקנית קלאסית שהלכה לבית ספר למשחק, וגם כרקדנית לא עשיתי את המסלול הקלאסי - באיזשהו שלב קמתי ועזבתי למקום אחר כדי לבדוק איך אני יכולה להשתלב שם. שמרית גם לוחמת צדק. כשמאיימים על סבטה היא לא יכולה לסבול את זה וקמה ועושה משהו. אני בנאדם סופר כן. אם יש סיטואציה שלא נעימה לי או שאני רואה עוול שמתרחש, הייתי רוצה לומר שאני מנסה לתקן את זה ולהעיר לבנאדם שפגע אולי במישהו אחר. אבל שמרית ממש גדולה בדבר הזה".
כבת אמצעית במשפחה של שלוש אחיות, היה לך טבעי לשחק בסדרה שרובה המוחץ שחקניות וגם בוימה על ידי אישה?
"חד משמעית. גדלתי עם בנות, מעבר לשתי האחיות שלי, לחברות הכי טובות של אימא שלי יש בנות, והיינו באחוות בנות מאוד מאוד גדולה. תמיד רציתי שיהיה לי אח, אבל לא היה לי. העבודה בסדרה שבה היוצרת היא בת, המוזיקאית היא בת, והדגש בדמויות הוא על הנשים, זה הרגיש לי מאוד בבית ומאוד בנוח. יש מקום לדיאלוג אמיתי, כן, צחוקים ושיט של בנות, כלומר אין גבולות. לא צריך להעמיד פנים לרגע. זו הייתה חוויה מאוד משחררת".
בקבוצת הפייסבוק "שידור חופר" של וואלה! תרבות מישהו העלה את הדעה הבאה: "שמרית היא 'מאניק פיקסי דרים גירל' קלאסית - יפה, 'מושלמת', חסרת אופי או רצונות משלה וכל התכלית שלה היא לעזור לדמות הראשית לצאת מאזור הנוחות שלה. אם גבר היה כותב את הדמות הזאת לא היו מחליקים לו את זה". מקבלת את הפרשנות הזאת?
"אני לא מקבלת את הפרשנות הזאת. כנראה הוא מפספס את הפשטות שיש בדמות הזאת, שלא עושה דרמה מכל דבר. בשבילה להיות בטירונות זה לא דרמה. היא כאן רק כדי לשרוד את הדבר הזה. והתקשורת שלה עם נועה היא תקשורת שבאיזשהו מקום היא עוגן עבורה, כי היא מבינה שיש בנאדם שהיא מכירה מאחורי כל המסכות האלה של המפקדים".
עם זאת, מוסיפה כץ: "תראה, תפקיד משנה מטרתו להאיר את הדמות הראשית. באיזשהו מקום זה נכון, אבל שמרית לדעתי היא דמות מאוד מאוד עגולה, דמות שחשבו עליה, היא לוחמת צדק. היא אימפולסיבית אולי אבל סופר אינטואיטיבית וסופר נוכחת".
הדמויות שלך ושל אלונה סער מתנשקות בסוף פרק 6. חשת בנוח בצילומים של זה?
"זה היה הרגע של נועה ושמרית, אז אמרנו, יאללה, בואו נלך על זה. לא היה לי שום בעיה להתנשק עם אלונה. כמו שבהפקות אחרות אישה מתנשקת עם גבר שהוא לא הפרטנר שלה בחיים המציאותיים, אז זה די אותו דבר".
ואיך הייתה בכלל העבודה עם סער, שדמותה נועה עצורה ומאופקת, כמעט הפוך מהדמות שלך, שמרית.
"לאלונה ולי היתה כימיה מהרגע הראשון. היא בנאדם אדיר, מצחיק בטירוף, ושחקנית - אמא'לה. מקצועית ומוכשרת מאוד. היה לנו רק כיף. כשחקניות הסתדרנו מעולה. היא הקשיבה לי, אני הקשבתי לה, היה דיאלוג מאוד פתוח. הדמות של נועה באמת מאוד מאופקת, מאוד משחקת את המשחק שלה ושל הצבא כשיש כל כך הרבה דברים שהיא צריכה לסחוב על הכתפיים שלה. שמרית היא ההפך - משוחררת, קלילה, קולית, רואה בזה משהו שצריך לעשות, אז נעשה. וההיפוך הזה גורם לנועה להיות יותר קשוחה איתה ומרוגשת במקביל. זה כמו להתנגש קצת בקיר. זה מה שהופך את הקשר לסופר מסקרן, מסתורי ואחר".
יש עיסוק רב בתקשורת וברשתות בכך שאלונה היא בתו של יו"ר מפלגת תקווה חדשה, גדעון סער. העיסוק מוגזם לדעתך?
"זה פשוט אמור להיות לא רלוונטי. היא בנאדם נפרד ממנו. הוא כנראה אבא נהדר עבורה, אבל מה הקשר? זה די מכעיס שמקשרים את אלונה סער לגדעון סער. די. זה לא צריך להיות ככה. ואלונה מתמודדת עם זה בצורה סופר מדהימה. יש לה יכולות מטורפות להבין שזאת הסיטואציה, והלאה, ולא להתעכב על הדבר הזה".
היו טוקבקיסטים שכתבו דברים איומים על אלונה בגלל אביה.
"נכון, צריך להתעלם מזה ולהמשיך הלאה".
יורדים על הדמות שלך כי היא "שכבה עם 30 בנים". מה דעתך על המוסר הכפול הזה, שבנות ששוכבות הרבה הן שרמוטות ובנים ששוכבים הרבה הם שאקלים?
"שמרית נפגעת מהדבר הזה ונכנסת לטראומה ממנו. צריך לתקן את הדבר הזה, זה לא הגיוני. למה גבר יכול לשכב עם שלושים בחורות וזה סבבה לגמרי, ואישה ששוכבת עם טיפה יותר מחמישה-שישה אנשים זה לא סבבה? אני שוות ערך לגבר הזה, אם לא יותר טובה ממנו!"