"המפקדת" גרמה לי להבין - פלא שסיימנו טירונות עם שתי פטמות בריאות ושלמות

    כמו טיפות של שמן צפנו בתוך המים הצה"ליים, חוזרות אחרי הפקודות של המ"כית רק עם תיקונים בעברית להגייה נכונה. איזה חבורה של בלתי נסבלות היינו, אלוהים. הלוואי שהיה לי מוסר השכל על איך בסוף הכול שווה את זה כי זו חוויה מעצבת, אבל לא כל החוויות המעצבות טובות

    • המפקדת
    פרומו לסדרה "המפקדת" (כאן 11)

    הרבה זמן שלא חשבתי על הטירונות שלי. הרבה זמן, גם כי עבר ממש (אבל ממש) הרבה זמן מאז, וזה מעמת אותי עם גילי ועם חלוף הזמן יותר מכפי שאני רוצה לעשות ביום יום שלי, וגם כי זה פרק כל כך תלוש מיריעת חיי. יום אחד את י"בניקית שמחפשת שמלה למסיבת סיום התיכון, ולא חולפים יותר משבועיים ומדי זית מדקרון פוטרים אותך בעל כורחך מלחשוב מה ללבוש. היום, מחר, מחרתיים. שנתיים.

    יש שתי סיבות לכך שזכרונות מהטירונות שלי חזרו להציף את המחשבות שלי לאחרונה. הראשונה היא שהקיץ ימלאו שני עשורים לגיוס שלי, ואתם יודעים מה זה אומר - נכון מאוד, פגישת מחזור. קבוצת הווטסאפ כבר הוקמה, תמונות ארכיון כבר נשלחו בה. הגלגלים מתגלגלים, הרכבת יצאה מהתחנה. בקיץ הקרוב זה יקרה, וכולנו נוכל לראות בפניהם של אחרים ואחרות בדיוק עד כמה הזדקנו.

    הסיבה השנייה היא הסדרה "המפקדת" שמשודרת בכאן 11 ונדמה לי לפעמים שאולי השתתפתי בשיחות הרקע לכתיבתה ואני פשוט לא זוכרת. יש יותר מדי קווי דמיון. גם אני עשיתי טירונות מביכה בקוצרה יחד עם נערות עברייניות, שהמפגש בין הרקע הקשה שלהן והנסיבות הפריבילגיות ה"ערכיות" שלי סיפק שלל רגעים קומיים-טראגיים. ואולי זו לא אני. אולי זו פשוט החוויה הקולקטיבית הזאת שהיא כל כך גנרית ואחידה, שכל מי שעברה דרך צה"ל מזהה את עצמה שם.

    עוד בוואלה!

    בעקבות ההצלחה: הסדרה "המפקדת" תמשיך לעונה שנייה בכאן 11

    לכתבה המלאה
    צרחות כלליות שכוונו לכל הבנות. מתוך "המפקדת" (צילום: ורד אדיר)

    באוקטובר 2001 התייצבתי בבקו"ם בתל השומר, התיישבתי באוטובוס שפניו היו מועדות לבט"ר דותן, הידוע יותר בכינויו העממי מחנה 80, לטירונות הכי קצרה שצה"ל יכול לסבול. שתי דקות אחר כך כבר צרחה עלי מ"כית במיקרופון של הנהג, לא משהו אישי, צרחות כלליות שכוונו לכל הבנות שישבו שם יחד איתי ונועדו להבהיר לנו שפה זה צבא, שלא נתבלבל.

    זה היה אחרי שלושה חודשים של קד"צ גל"צ - שזה גם מתחרז, גם ראשי תיבות של קורס קדם צבאי, וגם משהו ששנה וחצי אחר כך בג"צ (עוד חרוז) קבע שהוא לא חוקי והכניס אותו למניין הפז"מ - עוד ר"ת, שזה ראשי תיבות של ראשי תיבות.

    היינו קצת פחות מעשרים בנות, עילאיות ומתנשאות כמו שיכולות להיות רק בנות 18 שבילו עכשיו שלושה חודשים בלשמוע כמה הן יותר טובות מכולם, שהגיעו אחרי הכשרה שכל מהותה הייתה ללמד אותנו להיות עיתונאיות, להפעיל ביקורת, להטיל ספק, לעודד מחשבה חופשית ולפחד רק מזה שלקול ישראל תהיה כותרת שלנו אין. פתחנו כל יום בקריאת כל העיתונים, למדנו אתיקה עיתונאית וסוביודיצה, והשיעור הראשון בכל בוקר היה עם הד"ר אבשלום קור ששייף לנו את השפה בנייר זכוכית מספר 80.

    עוד בוואלה!

    המסדר יימתח להקשב: "המפקדת" צריכה להיות הלהיט הבא של כאן 11

    לכתבה המלאה
    עילאיות ומתנשאות. מיתר שליידר פוטשניק העוללית משמאל (צילום: באדיבות המצולמים)

    איך שנגמר הקורס זרקו אותנו לשבועיים וחצי של טירונות רובאי 01 עם נערות מקא"ם מרקעים קשים (היום קוראים לזה אית"ן. כל כמה שנים צה"ל מחליף את ראשי התיבות). כמו טיפות של שמן צפנו שם בתוך המים הצה"ליים, חוזרות בקול רם אחרי הפקודות של המ"כית, רק עם תיקונים בעברית להגייה נכונה. איזה חבורה של בלתי נסבלות היינו, אלוהים. פלא שכולנו הגענו להשבעה עם שתי פטמות בריאות ושלמות. בחיי שלא הגיע לנו.

    וכמו בסדרה כל הסצנות היו שם: כור ההיתוך של המקלחות המשותפות - לא משנה איך נכנסת אליהן, כשתצאי יהיו לך תסביך דימוי גוף. ההיא שהתעוררה באמצע הלילה מהבל פה קרוב מדי לפניה, ולחישה נחושה שבישרה לה שאם היא תמשיך לנחור באוהל, מישהי כבר תדאג לחנוק אותה במו ידיה. היא לא ישנה יותר עד סוף הטירונות והבעיה נפתרה. והיה גם סקביאס. תורנות מטבחים. מטווחים. ודמעות תנין בהשבעה עם "נשבע" של חיים משה ברקע, וספרי תנ"ך ביד ו"אני לא נשבעת, אני מצהירהעעעעע", כאילו שלמישהו אכפת מהמרד הקטן וחסר החשיבות שלך.

    וזה די מדהים, כשחושבים על זה, שלמרות הפאתוס המוגזם, והגיחוך שיש בכל הסיטואציות האלה - פתאום כולם לבושים אותו הדבר, ויש היררכיה ואנשים שנראים בדיוק כמוך אבל צריך להצדיע להם ולתת להם הקשב ולעשות דברים ב"זמנים" - איכשהו, מתישהו, זה עובד עליך. ואת נמתחת בדום, ושואפת פנימה בלי לשים לב כמה רסיסים של רעל צבאי, ואולי בכל זאת הייתי צריכה ללכת לקצונה? לא, לא. למרות שהייתי יכולה להיות קצינה טובה, נראה לי.

    עוד בוואלה!

    "כשהשתחררתי, גיליתי כמה הכל היה מטומטם": הסדרה החדשה שמציגה את צה"ל כפי שעוד לא ראינו

    לכתבה המלאה
    חוויה גנרית ואחידה. מתוך "המפקדת" (צילום: ורד אדיר)

    ככה זה עובד. וזה מודגם בצורה בהירה להפליא ב"המפקדת". כמה קל למכור סיסמאות דיכוטומיות לצעירות בנות 18 ו-19 שכל מה שהן מסוגלות לעשות איתן זה לקחת אותן כפשוטן ולנסות לכפות אותן על המציאות. בתוך המסגרת הצבאית, ובוודאי זו השבלונית והבלתי מורכבת של טירונות בסיסית, זה עוד עובד איכשהו. למשך איזה זמן. אבל בכל מקום שבו טיפה של מציאות מורכבת יותר חודרת מן החוץ לתוך היקום הירוק הזה, הכל קורס לתוך עצמו.

    הייתה לנו שעת סמלת אחת בטירונות, היא דיברה על ערכי צה"ל, מין מערך שיעור אוטומטי כזה על חוק גיוס חובה, על הטבח בכפר קאסם, על טוהר הנשק. מין מאש אפ צבאי של חובה ומוסר שטוחנים ומכניסים לקופסת שימורים כמו לוף, ואז דוחפים לך אותו לגרון בלו"ז מטכ"לי. היה מין שיח פתוח כזה בהשתתפות החיילות, ולא זוכרת איך בדיוק ובאיזה הקשר אבל מישהי הצביעה ואמרה "אבל הסמלת, מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית..." הסמלת קטעה אותה ואמרה בנחרצות: "נכון. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית וזאת באמת בעיה קשה".

    עוד בוואלה!

    מגבלות הכוח: בפרק השני "המפקדת" הופכת מפארודיה לדרמה מבריקה

    לכתבה המלאה
    כמה קל למכור סיסמאות לבנות 18. מתוך "המפקדת" (צילום: ורד אדיר)

    וזהו, זה המשפט שנחקק בזיכרוני ותמיד קופץ לי בראש כשאני חושבת על הטירונות. אסוציאציה ראשונה ואוטומטית כזאת של סמלת צנומה ונמוכה, עם כובע טמבל ירוק על הראש ואם 16 שהקנה שלו מתנדנד וכמעט מגרד את החול, נובחת עלינו שהדמוקרטיה היא בעיה. קשה.

    הטירונות הייתה סיוט. שנאתי כל רגע ובכיתי איזה פעמיים (זה מה שאני זוכרת, אבל סביר שהיה יותר בכי מזה), אפילו שיצאנו רבעוש על השבוע הראשון בגלל הסקביאס. וזהו, אין פואנטה. הלוואי שהיה לי מוסר השכל על איך בסוף הכול שווה את זה כי זו חוויה מעצבת. לא כל החוויות המעצבות הן טובות.

    הטירונות נגמרה בסוף, ונפרדנו מהחברות החדשות והמפחידות שלנו שהתעמרו בנו באוהל, חזרנו ליפו וקיבלנו תגיות כחולות ויפות של גל"צ. ועשינו שירות של צבא-לא-צבא, שהייתה בו המון משמעות ולא מעט ערך וגם קצת בולשיט ומנה נאה של פוזה וחשיבות עצמית. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, ואוטובוסים התפוצצו ואנחנו דיווחנו עליהם וחיפשנו עדי ראייה שיוכלו לעלות לשידור ולהגיד "שמעתי בום, וראיתי עשן והכל נהיה שחור", ושיריינו ריאיון עם שר מהקבינט ליומן הבוקר ואם שכולה ל"עושים צהריים", ולמדנו ש"ערבי טוב, זה ערבי מוקלט". ולא הייתי מחליפה את זה בחיים, אבל וואלה הייתי מוותרת על הטירונות, היא הייתה חרא.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully