בשבוע שעבר חרגה ארץ נהדרת מסדר היום הפוליטי כשאירוע מחריד באמת היה על הפרק. המאבק של הלומי הקרב ונכי צה"ל, שנפתח אחרי שאיציק סעידיאן הצית את עצמו במחאה מול אגף השיקום בערב שלפני יום הזיכרון לחללי צה"ל, הצריך התייחסות אחרת לנקודת כל כך כואבת. "ארץ נהדרת" השיבה באחד המערכונים הכי רדיקליים שנצפו על המסך בישראל זה שנים, שכולו אגרוף בבטן מבית היוצר של אודי כגן. היא עשתה זאת בשנה האחרונה גם כשהגיבה לגל של רצח נשים במערכון "מסיבת הרווקות". יוצרי התכנית קיבלו על כך ובצדק את כל המחמאות.
המשותף לשני הרגעים האלה, ששייכים לפסגות של ארץ נהדרת לדורותיה, הוא התגובה למשפט המחץ. הפאנץ' מטריד לא פחות ואפילו יותר משהוא מצחיק, שהרי לא על הכול אפשר לצחוק. ויש עוד עניין, חשוב לא פחות, שנמצא בלב הסיפור, והוא הצבת הפאנץ' בפיו של האיש שנשקפת לו סכנה: הלום הקרב, או זו שחוששת לחייה בתוך קירות ביתה. הם אלה שדורשים שתחשבו לעומק על מה שבשבילם אינו בדיחה כלל וכלל.
בישראל כמו בישראל, ארץ שיושביה היא אוכלת אך על פניו יכולה לספק חומר רב למדי לתכניות סאטירה, אירוע נורא אחר הגיע השבוע לשולחן המערכת. אסון הר מירון על מימדיו, מחדליו, אחראיו ואשמיו הוא רגע שטלטל את כל הססמוגרפים של החברה הישראלית, ומטבע הדברים - אין בו שום דבר מצחיק. היה מאוד מסקרן לנחש איך תכנית כמו "ארץ נהדרת", ששואפת לתאר את המודע והלא-מודע של החברה הישראלית, תגיב אליו. אלא שהפעם, התכנית המצליחה התקשתה מאוד במשימה. אפשר לומר אפילו שזאת הייתה תבוסה: "ארץ נהדרת" לא הצליחה לגייס את הכוחות שלה כדי לזקק מעצמה משהו מספיק חד או יוצא דופן ביחס לאירוע.
ולא שהיא לא ניסתה: "ארץ נהדרת" הקדישה אמש שלושה מערכונים לסיפור: שעשועון "גלגל את האחריות" עם דמויותיהם של נתניהו, השרים אוחנה, רגב ודרעי והמפכ"ל שבתאי; מערכון מסדרת צמד השוטרים, בכיכובם של אסי כהן ותמיר בר, על הש"ג המשטרתי שבסוף ישלם על פשעי כולם; וגם פאנל התגובות המיותרות לאירוע, עם דמויותיהם של ירון לונדון, ליהיא גרינר ושר פיטנס. יריות לכל הכיוונים, ואפילו מצחיקות. קצת מצחיקות מדי, קצת רגילות מדי. במילים אחרות: זה היה פרק סביר ורגיל של ארץ נהדרת, וזאת בדיוק הבעיה.
לא שלא היו מטרות ראויות לחצים האלה: המפורסמים העסוקים כל כך בעצמם, מה שמתבטא בדברים חסרי הרגישות שיוצאים להם מהפה; הסרת האחריות המכעיסה של אנשי השררה; וממולה תרבות השעירים לעזאזל. אלא שלהבדיל משני המערכונים ההם שהוזכרו לעיל, כל אלו שייכים לסדנת הכלים הרגילה של ארץ נהדרת, לחיקויים המוכרים ולהומור הקבוע, ולא נדמו כמו תגובה חריגה לאירוע חריג אלא יותר כמו עוד שבוע מטומטם בשיח הישראלי, בלי שתומחש עוצמת הרעש. הזחיחות של דמותו של אוחנה, הדיבור המהיר והריק של הדמות של דרעי - אלה שייכים למערכונים על דברים הרבה יותר ארציים.
יוצרי התכנית הלכו הפעם ליד הדבר עצמו. ליהיא גרינר היא ככלות הכול לא הסיפור של השבוע. לעומת זאת, האנשים שכן נמצאים במרכז סיפור האסון לא קיבלו קול. את משפט המחץ המהדהד ביותר שלה, המטריד, הכואב ביותר, אולי הייתה צריכה לשים ארץ נהדרת בפה של דמות חרדית. אלא שדמויות כאלו, לבד מדרעי, בכלל לא הופיעו בתכנית.
יכול להיות ש"ארץ נהדרת" העדיפה, בגלל הקרבה לאסון, להתרחק מכל סיכוי לחוסר רגישות. שיקול הדעת הזה מובן וראוי. אם כן, זה הרגע שבו צריך לעשות זום אאוט ולומר את המובן מאליו על מה שראינו אתמול: גם נשקי הסיירת של הקומדיה הישראלית נראים חיוורים, דלים וחלשים מול אסון כל כך כבד.