איאן יואל פינקוביץ'. ראובן קסטרו
צילום: , ראובן קסטרו

"אבא שתה את הרעל ואני הרגשתי את הגוף שלי צורח"

בתוך יומיים, השחקנית איאן פינקוביץ' גילתה שאביה הבמאי רוני פינקוביץ' החליט לשים קץ לחייו, ופגשה את בן זוגה, השחקן עלא דקה. חצי שנה לאחר מות האב היא מתארת את המסע המקצועי שעברו יחד, ההצגה שמבוססת על חייו, מסיבת הפרידה והבדיחות בדרך האחרונה לקליניקה בשוויץ

19 בספטמבר 2020, יום שבת, שעת בוקר. אחד מימי סגר הקורונה השני. השחקנית איאן יואל פינקוביץ', בתם של השחקן והבמאי רוני פינקוביץ' והשחקנית לשעבר תומי יואל, מקבלת טלפון מאמה. "אימא שואלת אותי: 'את יכולה לבוא אלינו הערב? כולן באות'. עכשיו אם כולן באות, זה אומר משהו", נזכרת איאן. "אני שואלת אותה, מה קורה? היא אומרת 'לא, כלום, אנחנו רוצים לדבר אתכן בערב'. אני אומרת, 'מעכשיו עד הערב אני לא אוכל לנשום, אז תספרי לי עכשיו מה קורה'. אני מרגישה שזה לא משהו טוב. מרגישה שזה קשור לאבא. מרגישה שקרה משהו רע. אמרתי לאימא, 'תגידי לי עכשיו'. היא אומרת, 'אני לא רוצה להגיד לך'. אני ממש מכריחה אותה: 'אני צריכה לשמוע את זה עכשיו. כי אני לא רוצה להגיב מולכם לבשורה שהולכים לספר לי, אני רוצה להגיב לזה לבד, תני לי את הרגע שלי עם עצמי. בשלב הזה אני חושבת שקרה לו משהו בריאותי, אולי הוא נפל".

"ואז אימא מספרת. היא אומרת, 'את זוכרת שאבא דיבר על שווייץ? אז הוא החליט שהוא רוצה לעשות את זה'. אני שואלת, 'מתי?'. ואימא אומרת, 'עוד איזה שלושה חודשים. כמה קרוב שאפשר. אנחנו בבירורים'. בחודש הקודם, אוגוסט, אבא אמר 'מה אתם חושבים אם אני אחשוב על משהו כמו דיגניטאס בשווייץ?'. שאלתי אותו (בכעס), 'זה משהו שאתה מתכנן כאילו?!'. הוא אמר לי, 'לא'. אמרתי, 'אז אני לא מבינה, למה אתה משגע אותי עכשיו עם זה? אני לא יודעת איך להכיל את זה בכלל'".

"אחרי השיחה עם אימא, אני יוצאת מהדירה שלי בתל אביב, עולה על הקורקינט ונוסעת לים. אני במחשבות ולא במצב של לנסוע. אני מחליקה, מתרסקת עם הקורקינט. משתפשף לי העור, ובכל זאת אני עולה חזרה וממשיכה לנסוע לים. יש לי מין בלאק במוח. אני לא בוכה אפילו כי אני לא יודעת מה לעשות".

"כולנו יודעות שאם הייתה לו ברירה אחרת, הוא היה בוחר אחרת". איאן יואל פינקוביץ' ואביה רוני פינקוביץ' (צילום: באדיבות המצולמים)

כשהגיעה לבית הוריה באותו ערב, האחיות שלה, שעוד לא ידעו - כבר הבינו את רוח הדברים. "אבא מאוד פוחד מהתגובה. הוא מתבדח לפני. הוא כאילו מסביר. מוציא את הטלפון, ואומר לנו: 'כתבתי משהו על למה אני לא רוצה לחיות יותר'. הוא מתחיל לקרוא את מה שכתב, ובאיזשהו שלב אני אומרת, 'אבא, נראה לי שאנחנו מבינות'. הוא מספר שהם עושים עכשיו בירורים. אני שואלת אותו אם הוא בהתלבטות. הוא אומר, 'זה מה שאני רוצה'. ואז יש מין שתיקה כזאת, ואני מרגישה שאני חייבת להגיד משהו. אני אומרת, 'אני חושבת שאני מדברת בשם כולן. אני חושבת שכולנו מבינות. כולנו מאחוריך במיליון אחוז'. אני אומרת לו שמאז ומתמיד רציתי להיות אימא צעירה, כי תמיד רציתי שהוא יפגוש את הילדים שלי. אני אומרת לו, 'אני מבטיחה לך שהם יידעו טוב מאוד מי זה סבא שלהם, אתה תהיה איתנו תמיד'".

עוד בוואלה!

הבמאי רוני פינקוביץ בחר לסיים את חייו בגיל 56 לאחר מאבק במחלה קשה

לכתבה המלאה

השחקן, הבמאי והמחזאי המוערך רוני פינקוביץ' בחר לשים קץ לחייו בהמתת חסד בשווייץ לפני כמעט חצי שנה, לאחר שסבל מטרשת נפוצה במשך כ-30 שנה. הוא היה בן 56 במותו. "כולנו יודעות שאם הייתה לו ברירה אחרת, הוא היה בוחר אחרת", אומרת איאן. "אבל הוא כבר במצב מאוד רע. הוא הרגיש שכבר אין לו כוח, כבר לא השתמש טוב בידיים. את המחזה האחרון שלו שיצר, 'המטפלים', הוא הקליט, לא יכול היה לכתוב במקלדת. הפחד הכי גדול שלו היה שזה יפגע לו במוח, בדיבור או בצלילות. הוא הרגיש שהוא נכלא בתוך עצמו".

כמה זמן לקח לך להפנים את ההחלטה של אביך?

"עדיין לא הפנמתי. עד הרגע האחרון חשבתי שהוא יתחרט. הייתה לי תקווה כזאת. כי פשוט היה בזה משהו לא הגיוני".

"הייתי שבר כלי". פינקוביץ' (צילום: ראובן קסטרו)

20 בספטמבר 2020. יום למחרת הבשורה הקשה, איאן ביקרה בבית של חברים, "כדי לא להיות לבד בבית שלי. ההורים שלי היו בסגר ואני בסגר. והייתי שבר כלי". אל חבריה הגיע גם הזמר והשחקן עלא דקה ("פאודה", "תאג"ד", "המדרשה", "פמת"א"). "ישבנו, ושיחקנו קלפים. ופשוט היה בינינו קליק. ממש כשנכנס עלא, הוא הביא איתו כזאת אנרגיה טובה. והיה מאוד נעים איתו. היה ערב כיפי והוא היה מהמם. הקשר שלנו התחיל בידידות, ואחרי כמה פעמים שבילינו הוא אמר לי באופן כן וישיר: 'את שומעת, אני רוצה אותך'. ואני אמרתי: 'אה, יש פוטנציאל מהדבר הזה!'. עד אותו רגע לא חשבתי שזה שם. ונהיינו ביחד".

"אמנם ההחלטה של אבא הייתה סוד בהתחלה, אבל הייתי מאוד מוצפת אז סיפרתי עליה לעלא כבר יום אחרי שהכרנו. עוד לפני שקרה בינינו משהו עלא אמר לי: 'אני רוצה להיות שם בשבילך', לא משנה מה. זה נכנס לי לנשמה הדבר הזה - אנחנו עוד לא מכירים עדיין אבל אני פה".

"הכרתי אותו לאבא שלי, ממש בסוף חייו", מוסיפה איאן, "אמרתי לאבא, 'אני יוצאת עם מישהו והוא ערבי'. אבא אמר לי 'מי זה? מי זה?'. אמרתי לו שקוראים לו עלא דקה. ואבא אמר: 'אני שמעתי עליו, רפי ניב סיפר לי עליו, שמעתי שהוא מוכשר'. אמרתי לו: 'כן, הוא מאוד מוכשר'. ואז אבא אמר: 'אני לא מאמין שאני לא אהיה פה להגיד שהבת שלי התחתנה עם ערבי!'. הוא כבר ייעד אותנו".

"היה לא פשוט בגיל ההתבגרות". פינקוביץ' (צילום: ראובן קסטרו)

"הפגישה ביניהם הייתה סיטואציה מאוד מוזרה. אתה יודע שאתה עומד להיפגש עם אבא של חברה שלך. והוא גם עומד למות בעוד שלושה חודשים. אבל היה חיבור מיידי. הם מאוד אהבו אחד את השני. זה היה גם עצוב. עלא אמר: 'אני מרגיש שאני מאבד מישהו שהייתי רוצה שילווה אותי עוד הרבה זמן'. אבל היו להם רגעים, ובסוף אבא שלי אמר לו: 'שמע, אמנם אתה מכיר אותי קצר - אבל אינטנסיבי!'. כל המשפחה שלי מאוהבת בו וגם המשפחה שלו מדהימה. אבא שמח שיש לי את עלא, ואמר לי: 'זה שאת במצב טוב בחיים שלך, עוזר לי לשחרר'".

לפני בן זוגך השחקן עלא דקה, גם בני זוגך הקודמים היו שחקנים. למה רק שחקנים? זה בהשפעת החיבור בין אימא לאבא שקרה בזמן ששניהם היו שחקנים?

היא צוחקת. "כן, כל החברים שלי היו שחקנים. בגלל שגדלתי בסביבה של משחק, וגם כל החברים של ההורים שלי הם שחקנים, ובגלל שכישרון זה הדבר שהכי עושה לי את זה בעולם, אני לא יכולה להתנגד לזה. ובן הזוג שלי עלא מוכשר ברמות, טפו טפו טפו, אין דברים כאלה. אני לא יודעת על מה לדבר עם אנשים שהם לא מהתחום, יסלח לי אלוהים. יצא לי להיות בדייט עם אנשים שעבדו בהיי טק וכאלה דברים, אבל לא הבנתי מה התשוקה שלהם ולמה הם קמים בבוקר".

עוד בוואלה!

מלאכת החיות

לכתבה המלאה

21 בספטמבר 2020, יומיים לאחר ההודעה המטלטלת של רוני למשפחתו, ויום אחרי שהכירה את בן זוגה לעתיד, חל יום הולדתה ה-23 של איאן. "ממש 'מתחשב' מצד אבא לספר לי יומיים קודם. היה 'אחלה' יומולדת", היא אומרת. "ביום ההולדת הייתי בבית, בעיקר בכיתי וישנתי. בערב הלכתי לאימא ואבא. ראיתי אותם איזו שעה. ואז חזרתי הביתה, ורקדתי קצת, הייתי חייבת לפרוק אנרגיה, בכיתי, והלכתי לישון".


איאן יואל פינקוביץ' נולדה ב-21 בספטמבר 1997, בת לשחקן והבמאי רוני פינקוביץ' ותומי יואל פינקוביץ', שהייתה שחקנית (בהצגות תיאטרון ובסרטים "ללקק ת'תות" ו"רכבת העמק"), מגישה בערוץ הילדים ומגישה, וכיום מטפלת בהבעה דרך הקלדה ומנתחת התנהגות מוסמכת. איאן היא ילדת סנדוויץ' בין שתי אחיות.

"כילדה קטנה, בהצגות שאבא ביים, לפני או אחרי הצגה הייתי עולה לבמה ומתעסקת בתפאורה", אומרת איאן. "בהמשך, לא כל כך למדתי בבית ספר, אבל למדתי בימוי מאבא. ישבתי וליוויתי חזרה אחרי חזרה. הוא תמיד שאל אותי 'זה לא משעמם אותך?' ואמרתי לא. הייתי מרותקת לזה, וזה נדבק קשה. בבית היו המון משחקי תיאטרון. היינו עושים הצגות כילדות, ותמיד היה ממנו כפיים, הוא היה מאוד לא ביקורתי כלפינו".

בעוד שאיאן ידעה מגיל צעיר שהיא רוצה להיות שחקנית, הוריה לא מאוד התלהבו מזה בצעירותה, "כי הם מכירים את המקצוע הלא פשוט הזה נפשית וכלכלית. בתור ילדה הלכתי עם הוריי, היו עוצרים אותם ברחוב, אומרים 'שתדגמן!'. הם מאוד שמרו עליי ולא רצו שאתעסק בזה. כשהייתי בערך בת 9 אבא אמר לי: 'אני מעדיף שתשבי במשרד מאשר שתהיי שחקנית'. אבל הם הבינו שזה בחר בי. וכשהייתי בת 10 אמרתי לו: 'אבא תשמע, אני הולכת להיות שחקנית בחו"ל, אז אני צריכה שתדבר איתי מעכשיו באנגלית, כי אני צריכה לעבוד על האנגלית שלי. והוא זרם איתי. בגלל הרגע הזה בילדות, במשך שנים, כל השיחות הרציניות שלנו היו באנגלית. ועכשיו יש לי אנגלית ממש טובה, עם מבטא!".

"כישרון זה הדבר שהכי עושה לי את זה בעולם". פינקוביץ' (צילום: ראובן קסטרו)

האודישן הראשון שרוני אישר לאיאן ללכת אליו היה לסרט "ברוריה" של אברהם קושניר. "זה היה סרט צנוע וקטן ולא מסחרר", היא אומרת. "אבל הסתחררתי לגמרי. אבא היה צמוד אליי בכל הצילומים. זה היה לא פשוט. צילמנו במאה שערים, קיבלנו אישור, והיינו לבושים כדתיים כולנו. והתנפלו עלינו חבורת גברים דוסים, התחילו לשבור ציוד, לצרוח עלינו 'תסתלקו מפה'. אז רצנו לאוטו, וזרקו עליי שקית זבל. בכיתי נורא. רעדתי ממש. ואבא צילם בווידאו. הוא רצה לתעד את כל מאחורי הקלעים של הסרט".

"נעצרו הצילומים, והם היו אמורים להתחדש בלילה. הייתי נרעשת מהמקרה הזה. כולם אמרו לי: 'אם את רוצה ללכת הביתה - זה בסדר'. אבל אמרתי, לא, לא, אני ממשיכה לצילומי לילה. ואני חושבת ששם אבא הבין שזה המקצוע שלי", היא מוסיפה.

האמביציה שלך להיות שחקנית כל כך גדולה עד שאת מוכנה לספוג את הזבל בתעשייה!

היא צוחקת. "LITERALLY".

נראה שכבר מילדותך היה אבא מאוד נוכח.

"מאוד נוכח. הוא פשוט מאוד אהב להיות אבא. הוא היה מאוד טוב בזה. מאוד משקיען, עם כל המשחקים והסיפורים. הוא לא אהב לקרוא לנו סיפורים. או שהיה ממציא לנו סיפורים או מחזות, וההיילייט היה 'אנטיגונה' ו'אדיפוס' לפני השינה. הוא שיחק את הכל וזה היה מדהים".

עוד בוואלה!

הבימה עוברת לידי עיריית ת"א - שלושה מחברי המועצה לתרבות התפטרו במחאה

לכתבה המלאה
"כשסיפרו על מסיבת הפרידה - כעסתי. אבל אז פשוט שחררתי". פינקוביץ' (צילום: ראובן קסטרו)

בגיל 16 שיחקה בסדרה הראשונה שלה, "כוכב הצפון" בערוץ דיסני. "אבא היה שומע אותי עושה טקסטים בחדר, ואומר בבהלה: 'מה קרה?! מה קרה?!'. אמרתי לו: 'אבא, אני עושה טקסט'. כך הוא התחיל לשמוע אותי משחקת". בגיל 18 הם שילבו כוחות בפעם הראשונות, בהצגה "רשת ביטחון" במדיטק, עיבוד למחזה של עדנה מזי"א.

"זו היתה חוויה קשה. הייתי במצב נפשי לא טוב", אומרת איאן. "היה קשה לעבוד עם הנושא. הצגה קשוחה. והיה לנו הרבה תאקלים. תמיד היה לי חלום לעבוד איתו, אבל יצאתי מההצגה עם סימן שאלה אם יתאים לי לעבוד איתו בעתיד. כי הרגשתי שהחיים האישיים מפריעים מדי. אני יותר מדי מעורבבת בזה שהוא אבא שלי, כשהוא אומר לי הערה אני נפגעת. הייתי מאוד צעירה ועוד לא בשלה לתהליך הזה".

בשנים הבאות המשיכו לשתף פעולה באופן הרבה יותר קולח. תחילה, בגיל 19, הציעה את עצמה כשחקנית מחליפה להצגה "הצמה של אבא" בהבימה, כשאחת השחקניות היתה צריכה לנסוע לחו"ל. "אמרתי: אני יכולה לעשות את זה. אמרו לי שתוך שבוע צריך ללמוד את התפקיד. למדתי את התפקיד ותוך שבוע הייתי על הבמה בהבימה ונהייתי מחליפה קבועה של אותה שחקנית. ואז אבא ואני ראינו את ההתקדמות שלי", אומרת איאן. בהמשך שיחקה בהצגה נוספת בהבימה, "התקווה", שאביה כתב וביים.

מחזות לפני השינה. רוני ואיאן פינקוביץ' כילדה (צילום: באדיבות המצולמים)

כאבא ובת, איך נראית העבודה שלכם ביחד בחזרות? הוא קרא לך "ממוש"?

"קראתי לו 'אבא' בחזרות, והוא קרא לי 'איאן'. לא היה יחס מיוחד אליי בחזרות. היתה הפרדה ברורה בין החיים האישיים לחזרות המקצועיות, וזה עזר שבאותה תקופה כבר לא גרתי בבית אותו עזבתי בגיל 18, אז ההפרדה הייתה יותר הגיונית. כל השחקנים מאוד מודעים לקשר בינינו, זה קיים, הוא אומר לי מילה ואני מייד מבינה למה הוא מתכוון. כשסיימנו חזרה הלכנו לאכול צהריים ביחד, וחזרנו להיות אבא ובת. התאהבנו אחד בשנייה מקצועית. פשוט היה כל כך כיף לעבוד ביחד".

בהצגה "התקווה" שיחקת נערה מרדנית. היו שלבים שבהם היית נערה מרדנית?

"אני רוצה להגיד שכן, אבל לא כלפי ההורים שלי, יותר כלפי החברה. לא הסתדרתי עם מסגרות. היה מסובך. לא היה קל לגדול. עברתי הרבה בתי ספר, ולא מצאתי את עצמי כל כך. היה לא פשוט בגיל ההתבגרות".

את באמת שחקנית מדהימה בזכות עצמך, אבל אני מניח שלאורך השנים היו נשמות טובות שחשדו שסייעה לך "פרוטקציה" מאבא. יותר קל או יותר קשה להיות בת של?

"תראה, אף פעם לא הייתי בת של. זו גאווה בשבילי להיות הבת של. תמיד יהיו אנשים שיהיה להם מה להגיד. חינכו אותי בביטחון. לא חושבת שאחרי שרואים אותי משחקת אפשר להגיד שהגעתי למה שהגעתי כי אני 'בת של', ואם כן יגידו - אז שיבושם להם".

עוד בוואלה!

"הלכתי לוותר על אמריקה ואולי על הקריירה בכלל, ואז הגיעה 'וונדר וומן'"

לכתבה המלאה
"גאווה בשבילי להיות הבת של". רוני ואיאן פינקוביץ' (צילום: באדיבות המצולמים)

בגיל 20 החלה לשחק בסדרה "כפולה" בדמות פוקי, הרקדנית של נועה קירל וחברתה הטובה. כך קיבלה פרסום גדול יותר מבכל ההפקות והסדרות האחרות בהן שיחקה (ובהן "כוכב הצפון", "כיפת ברזל" ו"מאנייכ"). "הייתי בת עשרים, בתחילת הקריירה, היה לי מאוד כיף, הכרתי אנשים טובים ואת נועה שהיא מקסימה ממש. חוויה טינאייג'רית. עשיתי דמות מאוד שונה ממני. זה שילם לי שכר דירה ממש יפה", היא אומרת, "הייתה התנסות טובה, זה היה אינטנסיבי, ארבע עונות. והיה לי איזון לשחק תוך כדי בהבימה ובסרט בגרמניה. גם בארץ אין כל כך ברירה, אתה חייב לעשות הכל".

היום את לומדת בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, ואני מנחש שיש בבית הספר האליטיסטי מי שמתנשא על סדרות מסחריות כמו "כפולה". היית עושה את זה שוב?

"לא. אני שמחה שעשיתי את זה, זה מאוד פאן, אבל היום אני שואפת לעשות דברים מאתגרים יותר. לא היה לי משהו מאתגר שם מבחינה משחקית. היום בא לי לשחק בחומרים אחרים. אבל אין לי שום התנגדות לקהל של ילדים, אתה מקבל מהם תגובות מדהימות שאתה לא מקבל ממבוגרים".

שיתוף הפעולה האחרון עם אביה החל כשהייתה בת 22, בהצגה "קונטקט" של מרכז ענב בתל אביב, שאביה כתב, ביים ושיחק בה לצידה. בהצגה סיפורים העוסקים בכוחה של האהבה ובכאב הפרידה. אחת השאלות שהיא מעלה: עד כמה רחוק תלכו בשביל האהבה, ועד כמה תוותרו בשבילה. היא הושפעה מאוד מסיפור חייו של רוני, שנע בה על כיסא הגלגלים. איאן משחקת את בתו גם בהצגה, ומשתתף בה גם בריקס המטפל שלו.

"מוכשר ברמות. כל המשפחה שלי מאוהבת בו". עלא דקא (צילום: נטי לוי)

"הדרך להצגה הזאת התחילה כשאבא, אימא ואני כתבנו מחזה אחר במשך כמה חודשים", היא מספרת. "איכשהו תוך כדי תהליך הכתיבה הציק לו משהו והוא פרש לכתוב. תוך חודשיים-שלושה אבא כתב את 'קונטקט'. זה היה בתקופה אחרי שביים שני שלאגרים בבית ליסין - 'משפחה חמה' ו'עבדאללה שוורץ', והוא אמר: 'עכשיו אני חוזר לפרינג'. אני צריך לחזור למקורות'".

"כשהתחלנו לעבוד על זה", אומרת איאן ולוקחת נשימה עמוקה, "משהו בתת מודע שלי הרגיש שיש מצב שזה הדבר האחרון. גם בגלל המחזה עצמו וגם בגלל העבודה. הוא אמר, תקשיבו: אני לא הולך לשווק את זה. אני רוצה שזה יעבור מפה לאוזן, כמו פעם, מצדי שיהיו חמישה אנשים בקהל. יש לי מה להגיד, אני רוצה להגיד את זה, וזה לא מסחרי. גם העובדה שהתחיל בפרינג', הרגיש לי בתת מודע כאולי התחלה של סוף. וגם משהו בשלווה שלו בתהליך. הוא במאי תיאטרון, היה לו טמפרמנט, אבל פה הוא היה בכזה ביטחון בתהליך, הוא אמר: 'תשוטו, יהיה בסדר'. תוך כדי החזרות הוא הוסיף את עצמו להצגה, מה שלא תוכנן מההתחלה".

איפה נקודות ההשקה בין ההצגה לסיפור החיים של אבא?

"כל סיפור הדמות של ניב, שמשחק גל אמיתי, די משיק. כמו בהצגה, כשההורים שלי הכירו, לאבא שלי הייתה בת זוג. הם התאהבו, לא היה כלום אבל הם הבינו שזה זה. סצינת הפרידה עם המתנות בהצגה הייתה גם במציאות. מה שעוד משיק זה התגובה על האמא כשמספרים לה על המחלה שיש לבן זוג של בתה. אבא שלי גילה על המחלה בזמן שהיה ביחד עם אמא. כשהם החליטו שהם עומדים להתחתן, הם סיפרו לסבתא וסבא שלי, וכמו בהצגה גם במציאות התקבלו תגובות של 'את לא מבינה למה את מכניסה את עצמך, לנכדים שלנו יהיה אבא על כיסא גלגלים'. אחרי זה היה נתק בין ההורים שלי לסבא וסבתא שלי, אבל הם פיצו על זה כל השנים אחר כך. בערב האחרון לפני הנסיעה לשווייץ, כשישבנו בבית וסבתא וסבא באו להורים שלי, אז סבא שלי אמר לאבא: 'אני כועס עליך כי אתה גורם לי לאבד בן'. בגלל ששני ההורים של אבא שלי נפטרו, ההורים של אמא שלי לגמרי לקחו את אבא תחת חסותם. הוא היה לגמרי הבן שלהם, הם היו גאים בו. כל פעם שהוא היה מוזכר איפשהו, סבא שלי היה מצלם ושולח".

עוד בוואלה!

המלכה ליר

לכתבה המלאה

השארתי פה משהו, ואני יכול ללכת

רוני פינקוביץ' חלה בטרשת נפוצה לפני כ-30 שנה. בריאיון ל"כלכליסט" בינואר 2020 סיפר: "הייתי בסוד עם המחלה 16 שנה והסתרתי אותה גם כי פחדתי מבחינה מקצועית, ובעיקר הסתרתי אותה מעצמי עד שכבר לא היתה לי ברירה". איאן מוסיפה: "ההסתרה הארוכה של המחלה קשורה לפחדים של אבא. הוא אמר שהוא 'פחד להיות טרף'. תראה, זו תעשייה של המון ליכלוכים. הוא גם פחד מריכולים, ופחד מרחמים, ופחד להיות במצב של קורבן. ובעיקר הוא פחד להסכים לקבל את זה ולהגדיר את עצמו תחת כותרת של 'חולה' או 'נכה'".

בשלושת החודשים שחלפו מאז שאבא בישר לכן שהחליט לסיים את חייו ועד שעשה זאת בדצמבר האחרון, היה שלב שבו ניסית לשכנע אותו לחזור בו?

"הפסיכולוגית שלי שאלה אותי: לא היה לך את הרגע הזה של 'רגע, לא, בשבילי!'? אבל לא חשבתי עליי. באמת לא חשבתי על עצמי. היום אני מודה שלפעמים יש לי תחושות אשמה קצת, ואני חושבת שאולי זה היה מבחן כזה כדי לראות איך נגיב, ואולי אם היינו מגיבות אחרת ומבקשות שלא יעשה את זה... לא יודעת. כל מיני מחשבות כאלה.

"אבא אמר שהוא לא רוצה להיות עלינו לנטל, אבל אני לא מסוגלת לחשוב על זה ככה. מה יותר נטל, שאבא שלך חולה או להיות יתומה? הוא לא היה נטל. הוא היה עוד כל כך הרבה דברים חוץ מחולה. בשבילי זאת לא סיבה לעשות את זה. אני מעדיפה את ה'נטל' הזה מאשר את המעשה הזה".

"ברגע שאבא הפסיק לעבוד הוא נהיה רק חולה". רוני ואיאן פינקוביץ' בהצגה "קונטקט" (צילום: באדיבות המצולמים)

תחנה נוספת של הצטלבות מקצועית עם דרכו של אביה הוא לימודיה בית הספר למשחק של ניסן נתיב, שבו גם הוא למד. היא התקבלה למוסד לפני שבישר לה על ההחלטה, והחלה בנובמבר, אחרי הבשורה. "ידענו שיש לנו עוד כמה חודשים אחרונים ביחד, אבל אמרתי לאבא, אני לא יכולה לחיות בתחושה שכל רגע איתך זה הרגע האחרון. ידעתי גם שאבא מאוד רצה שאני אלמד. והרגשתי שאם אני לא אהיה בלימודים, אני אאבד את זה. היום יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותו, גם כאלה שנוגעות ללימודים, בא לי שהוא יעזור לי בהמון דברים, למשל במחזות שאני לומדת עכשיו כמו 'המלט' או 'אדיפוס'".

"לשמחתי אין משהו שאני מרגישה שלא אמרתי לו", מוסיפה איאן. "היינו כל כך מחוברים. לא היה יום שבו לא אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא חשוב לי. וכל העבודה שלנו ביחד, והזמן שבילינו יחד, זה קשר כל כך עמוק בכל כך הרבה רבדים".

לתקופה המטלטלת משפחתית נוספה ברקע גם מגפת קורונה עולמית. איך היא השפיעה על אבא ועליכן?

"הקורונה הייתה מאוד מאוד קשה. כשהתחילו החיסונים והיה דיבור שהתיאטרון יחזור זה ממש עיצבן אותי. חשבתי: למה לא יכולתם לעשות את זה קודם?! אבא לא חשב שזה יקרה כל כך מהר. אני חושבת שברגע שאבא הפסיק לעבוד הוא נהיה רק חולה. בהתחלה, ההורים שלי היו מבודדים כמה חודשים, ולא ראו אותנו איזה שלושה חודשים. זה מאוד השפיע עליו נפשית. הרבה חרדה ודיכאון. היה מאוד קשה".

"לשמחתי אין משהו שאני מרגישה שלא אמרתי לו". פינקוביץ' (צילום: באדיבות המצולמים, עלא דקה)

שבועיים לפני הנסיעה להמתת החסד בשווייץ, ערך רוני פינקוביץ' מסיבת פרידה. "כשסיפרו לי על הכוונה לקיים מסיבת פרידה, בהתחלה חטפתי חום. הרבה זמן לא כעסתי ככה. לא הבנתי, הוא רוצה הלווייה בלייב?", היא מספרת, "אמרתי, וואו, אתם לא נורמליים, מה עובר עליכם? מה זאת ההפקה הזאת והבימוי הזה? מאוד כעסתי. זה הרגיש לי לא הגיוני לעשות דבר כזה. אבל אז פשוט שיחררתי. ותוך כדי ראיתי אותו והבנתי את המשמעות שהייתה לזה. גם לו וגם לאנשים מסביב. אני לא יודעת איך בנאדם יכול ללכת במודע למוות, אין מפחיד מזה. והוא גם אמר את זה, 'יש לי פחד מוות'.

"משהו בכמות האהבה וההערכה שהוא קיבל באותו יום גרם לו להרגיש: 'עשיתי משהו, לא סתם הייתי, השארתי פה משהו, ואני יכול ללכת'. וזה משהו שכולנו רוצים, להשאיר משהו מאיתנו", היא מסכמת.

נשאת דברים במסיבת הפרידה?

"לא תכננתי לדבר אבל באיזשהו שלב עליתי ודיברתי. סיפרתי על זה שאבא יילד אותי. אימא שלי אוהבת ללדת טבעי, בלי אפידורל ובלי כלום. את שתי הלידות הראשונות היא עשתה במשגב לדך בירושלים. בלידה הראשונה אבא הסתכל. בלידה השנייה הדולה הציעה לו ליילד, אז הוא פשוט יילד אותי, חתך לי את החבל ושטף אותי והכל. אז אמרתי, שאבא חתך לי את חבל הטבור וחיבר אותי עם שלו. ואמרתי לו שאני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו ושאני אוהבת אותו. מאוד בכיתי. התחבקנו. הייתה חוויה מוזרה, גם שמח וגם עצוב".

איאן מוציאה את הסלולרי, פותחת את הוווטסאפ, ונכנסת לצ'אט עם איש הקשר המכונה באנגלית Dad. ב-1 בנובמבר שאלה את רוני: "אבוש, מה שיר האהבה הכי יפה שנכתב לדעתך? לא יודעת למה, רציתי שיהיה לי". רוני שלח לה רשימה שכוללת את "Oh My Love" של ג'ון לנון, "Love" של הביטלס, "Love of my life" של קווין, "ואותך" של מתי כספי ו-"Wild is the wind" של נינה סימון.

רוני, אתה לא חוזר

הטיסה מישראל לשווייץ היתה במחלקת ביזנס. "אמרנו, יאללה טיסה אחרונה, נתפנק!", צוחקת איאן. רוני לא ישב לידה, אבל הם התכתבו בווטסאפ במטוס. ככה התחילה הדרך האחרונה.

"היינו בשווייץ חצי יום ועוד יום. כלום זמן. בהתחלה אבא אמר: 'בואו נעשה שבוע בשווייץ'. אמרתי לו: 'זה הולך להיות נורא. אנחנו לא נרגיש בחופשה ובכיף. כמה שפחות זמן, ככה עדיף', ותודה לאל שאמרתי את זה כי באמת היה גיהנום. היה כל כך קשה. היו גם כמה פעמים שהוא שכח שזה קורה. יום לפני אבא אמר, 'רגע, זה מחר? חשבתי שיש לי עוד יום'. וכשהיינו בדרך מהמלון לבקתה של דיגניטאס, אבא אמר לאימא, ברצינות: 'איפה הכרטיס שלי למטוס?'. אימא אמרה לו: 'רוני, אתה לא חוזר'".


"אבא הרגיש: עשיתי משהו, לא סתם הייתי, השארתי פה משהו, ואני יכול ללכת". פינקוביץ' (צילום: ראובן קסטרו)

"הגענו לבקתה הכחולה של דיגניטאס. בחוץ חצר ושלג. ישבנו בחוץ כי אבא עישן. פתאום הדלת של הבקתה נסגרה ואי אפשר היה לפתוח אותה מבחוץ. קפאנו מקור, והתחלנו לדפוק בדלת. ואז אבא אמר בהומור: 'טוב, הם מנסים להרוג את כולנו. תחזירו את הכסף'. אחר כך הוא קיבל משקה נגד הקאה. חיכינו עוד עשרים דקות. אבא כבר מוכן, במיטה, עם פלייליסט, לצדו אימא, שלוש הבנות שלו ושתי אחיות רפואיות. ואז הוא קיבל את השוט של הרעל. הוא פטפט הרבה, עד הרגע האחרון הוא לא סתם את הפה. אחרי שהוא שתה את הרעל, הוא אמר בציניות: 'חבר'ה זה לא משפיע עליי!'. אחר כך אמר לאימא שלי כמה הוא אוהב אותה וכמה הוא מודה לה, ואז הוא עצם עיניים ואמר לנו: 'אני אוהב אתכן אהבת נפש', ופתאום הדיבור שלו נהיה בהילוך איטי כאילו. ישבנו איתו 45 דקות והוא עוד לא הפסיק לנשום. הוא נאבק. לא ידענו כמה זמן זה ייקח. לא ציפינו שזה ייקח כל כך הרבה זמן. הגוף עובר תהליכים שאתה לא ראית לפני. באיזשהו שלב, אחרי 45 דקות, כשהבנו שהוא לא מוכן לשחרר, אמרו לנו - כדאי אולי שתצאו. יצאנו החוצה, וממש שלוש דקות אחרי אמרו לנו 'זהו'. אתן יכולות להיכנס. אמרו שלפעמים צריך להיות לבד. הוא לא יכול היה לשחרר כשהיינו לידו. הוא נאבק".

"הרגע הכי קשה", מוסיפה איאן בעיניים דומעות, "היה בזמן שהוא שתה את זה. באותו הרגע זה הרגיש כמו לראות תאונת רכבת, ואתה מבין שאין דרך חזרה. הוא עוד מדבר איתנו, אבל את יודעת שזהו, זה בתוך הגוף, ואין דרך חזרה. הרגשתי שכל הגוף שלי צורח. אני לא מאחלת לאף אחד להיות בסיטואציה הזאת, אבל אני מאחלת לכולם למות ככה. זה היה באמת הדבר הכי מפחיד שקרה לי בחיים אני חושבת.

"היה מאוד מוזר לטוס חזרה בלעדיו. אני עדיין מחכה לפעמים שאבא יחזור מחו"ל פתאום".

פינקוביץ' ויורם טולדנו, שנכנס לתפקיד שגילם אביה בגרסה החדשה של ההצגה "קונטקט" (צילום: באדיבות המצולמים)

במהלך שלושת החודשים שבין ההחלטה על סיום חייו לנסיעה לשווייץ השאיר רוני פינקוביץ' הקלטות וצילומים שייחשפו בפני משפחתו רק בעוד שנים. "היה איזה ערב אחד שטיילנו עם הכלבים, ואבא שאל אותי מה הייתי רוצה שהוא ישאיר לי", מספרת איאן. "אמרתי לו שמבחינה חומרית כלום אבל שאני רוצה שני מכתבים. אחד לחתונה שלי ואחד לילדים שלי. והוא השאיר לי שני מכתבים מוקלטים, כי הוא כבר לא יכול היה לכתוב, לחתונה ולילדים. זה משהו שהרבה אנשים היו רוצים לזכות בו, כי הרבה פעמים אנשים הולכים במפתיע ולא מספיקים. וגם צילמנו קטעי וידאו שלו, שבהם הוא מספר את הסיפורים שסיפר לנו כשהיינו ילדות, כולל סיפורי ילדות שלו וסיפורים על אבא שלו. אני רוצה שהילדים שיהיו לי ירגישו שהוא דמות כל כך משמעותית בחיים שלהם".


לאחר מותו של רוני המשיכה ההצגה לעלות בהתאם לצוואתו, ולתפקידו נכנס יורם טולדנו. ההצגות הבאות יעלו ב-23 וב-25 במאי במרכז ענב.

"אבא ביקש שנמשיך עם ההצגה אחרי שהתיאטרון יחזור, מי יודע מתי. כשהוא אמר את זה לא ידענו מתי התיאטרון יחזור ואם הוא יחזור. ממש לא הרבה אחרי זה התיאטרון חזר, ופתאום שולחים תאריכים לחזרות. לא היה לי ספק שאני צריכה לעשות את זה. גם כי אבא ביקש וגם כי זה משהו שהוא כל כך רצה להגיד והיה כל כך חשוב לו".

הוא אמר בריאיון שזו הצגה על "חמלה, אהבה וקבלה".

"נכון. זו הצגה על אהבה על כל צורותיה ועל קבלה. כמה הצגות ראית בתיאטרון שמדברות באמת על אהבה ולא על איזו טרגדיה, שמדברות על הדבר הכל כך פשוט והכל כך מסובך הזה, שקוראים לו אהבה. תמיד כשאיחלו לאבא בריאות, אימא שלי היתה אומרת: העיקר שיש אהבה. וזה מתבטא אצלנו במשפחה. יש עוני, יש חולי והעולם הוא קשה, אבל כשיש אהבה זה מקל".

תחילה היתה מחשבה שאת התפקיד שגילם רוני פינקוביץ' ישחק ארז שפריר, שהיה חבר טוב שלו, אבל הוא התקשה רגשית לעשות את זה. "ארז לא היה מסוגל לשבת בכיסא הגלגלים הזה", אומרת איאן. מי שנכנס בסופו של דבר לתפקיד הוא השחקן יורם טולדנו. את הסצינה שבה אומרת איאן "אני הבת שלך" לדמות שגילם קודם אביה האמיתי וכעת משחק טולדנו - היה לה קשה לבצע בחזרות. "אמרתי ליורם שאני לא אעשה את הסצינה הזאת עד שנעלה לבמה, לא הייתי מסוגלת, אבא הרגיש כל כך חסר, פשוט לא יכולתי. אמרתי לו שאני אעשה את הסצינה הזאת ואגיד את השורה הזאת פעם ראשונה על הבמה, וכך היה".

"אבא אמר: 'את לא מבינה איזה כוחות יש לילדה הזאת'". איאן יואל פינקוביץ' (צילום: ראובן קסטרו)

בסוף ההצגה שבה צפיתי בסוף החודש שעבר לא נשארה עין יבשה בקהל, ואת ממש התפרקת בבכי. זה ככה כל הצגה?

"כן, זה ככה בכל הצגה. בכל הצגה שואלים אותי: איך את מצליחה לעשות את זה? אני גם שואלת את עצמי לפני הצגות - איך אני אצליח לעשות את זה? ואז אני עושה את זה, ונגמרת ההצגה, ואני שואלת את עצמי - איך עשיתי את זה לעצמי? ואז אני מפורקת כמה ימים, ואז ממשיכים. אני מחכה עדיין שיהיה פחות קשה. כרגע אני עוד לא שם".

יש בהצגה הזאת גם אפקט תרפויטי מבחינתך?

"זה קצת מכריח אותי להתמודד עם זה, כי ביומיום אני קצת בהדחקה, מה לעשות. הרבה פעמים ביומיום אני שוכחת. אני באה לשלוח לו הודעה או להתקשר אליו לשאול אותו משהו. זה לא נקלט באמת. ופתאום על הבמה זה כל כך נוכח. יש משהו מאוד מרפא בלתעל כאב ליצירה. גם זה שיש לי את הקפסולה הזאת והזמן הזה להתחבר לזה בשיא הכאב, ואז לצאת מזה. וכך, כל חודש מחדש, להיכנס לזה לכמה ימים, ואז לצאת מזה. אבא, עם כל זה שהוא כל כך חסר, הוא גם כל כך נוכח בהצגה, וכל הקאסט מרגישים שהוא איתנו בהצגה, ובסוף ההצגה שומעים הערות מהבמאי בראש. בסוף כל הצגה, עם כל זה שכואב לי, אני אומרת לעצמי - וואי, אני גאה בעצמי. אני חזקה. לא ידעתי שאני כזאת חזקה. שרון גל, שלקחה על עצמה את הבימוי, סיפרה לי שאבא ידע. אחרי שהיא אמרה לו: יו, איך נעשה את זה? הוא אמר: 'איאן תעשה את זה, ואתם תלכו איתה. את לא מבינה איזה כוחות יש לילדה הזאת".

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully