בלינק 182 הם להקה של שירי פאנק מהירים וטיפשיים. מה שאומר שאם אתה ילד שפחות אוהב את הבעסה שגרין דיי מביאים איתם, אתה יכול לזפזפ לבלינק, עליהם אתה תמיד יכול לסמוך שישירו על השיערות בביצים של המורה לספרות. אכן, יש מבחר עצום לנוער של היום.
אך כלום לא יהיה מושלם לולא נוסיף לאפשרויות הבחירה את ההופעה החיה שהוקלטה כשבלינק הופיעו בסן פרנסיסקו ברביעי לנובמבר אשתקד. מה אפשר לומר על להקה ששרה (ביום הירצחו של יצחק רבין) על קקי ועל הכמיהה למין אוראלי עם אמהות? זה לא מהפכני, זה לא מצחיק, זה לא מגעיל. כשלושת הטמבלים האלה מריצים בדיחות כתה ג' עם הקהל, והוא מצידו עונה בחשיפת חזה (ואז הם צועקים: "בוביז!!"), הזמן מתבזבז רק על התובנה כי האמריקאים (מעבר לכך שהם באמת טיפשים כשמכלילים) מתבגרים ממש לאט. האם זה רע? לא אכפת לי.
גם אם נשפוט את בלינק 182 במסגרת ז'אנר להקות שירי הפאנק המהירים והטיפשיים והאמריקאיים, הם עדיין לא יעברו. היו להקות שידעו לא לדעת לנגן בצורה הרבה יותר טובה, והיו להקות שידעו לא להצחיק בצורה הרבה יותר מצחיקה. זה כל כך לא אותנטי, שאני צריך לחזור אחורה ולשמוע דיסק של הראמונס רק בשביל להתנקות.
ינתי פרהזי
21.12.2000 / 9:28