פרצוף קלוואסה

עכשיו, כשכבר אפשר להתחייב על זה שלא נשאר אף אחד שלא יכול לזמזם את הפזמון של “Overload” של ה-Sugababes (למרות שרבים בטח לא יודעים שככה קוראים ללהקה, ואני אישית הייתי צריכה לבדוק שלוש פעמים לפני שהשתכנעתי שלשיר לא קוראים "שיר הרכבת"), הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן. השוגאבייבס הן שלוש בנות 16 מלונדון שעונות לשמות קישה, מאטיה ושיבון (אני מוכנה להתחייב שביטאתי נכון רק את השם האחרון, וגם זה אחרי שקראתי לשיבון מ"בננה רמה" סיובהן במשך עשור שלם), שאמונות על הרמוניות האר אנ' בי האמריקאיות של דסטיניז צ'יילד וטי.אל.סי, אך מבטלות בהתנשאות חצופה את כל עקרונות להקות הבנות שגדלנו עליהן, בכך שהן לא מחייכות, לא רוקדות, ומראות את הפופיק רק כשבא להן.

והשיר הזה שלהן, שכבר שכחתי איך קוראים לו, הוא ללא ספק שיר הצ'ארט-פופ הטוב והמרענן ביותר שיצא מזה זמן רב. האמת, מאז שיצא "בלאק קופי" של אול סיינטס. וזה אפילו הגיוני, כי מאחורי השוגאבייבס עומדים אותם מנהלים שעשו את אול סיינטס, מה שמוכיח שגם בעולם המופלא של המצעדים יש אנשים שיודעים לזהות פופ אפקטיבי שלא נוגע בכל תחלואי סטפס ודומיהם המקפצצים כחגבים. ואם לצטט מקורות מוסמכים וחסרי כל כבוד עצמי: יש בשיר הזה משהו סופיסטיקייטד. וזה משהו שבחיים לא תוכלו להגיד על פינק.