אתמול ב-3:00 בלילה, בזמן שאנחנו התעוררנו בהפתעה לשמע אזעקות, דואה ליפה צעדה על שטיח אדום של טקס נוצץ בלונדון. למעשה, היא אפילו קטפה פרס. דואה ליפה התארגנה במשך שעות. בחרו לה בגד מעצבים, סידרו לה את השיער, איפרו אותה. היא בטח לא חשה חרדה, או לחץ, או חוסר ודאות. לא רעדה, לא בכתה, לא חששה לחייה. אבל מה היא כן עשתה? ביקרה את מה שהולך פה, בישראל. מה שקורה רחוק ממנה אלפי קילומטרים, כאשר אין לה שום הבנה ממשית על יחסי הכוחות, השתלשלות האירועים וההיסטוריה. מאוד קל להעביר ביקורת בסטורי באינסטגרם כשאת עונדת יהלומים יקרים ולובשת שמלה בהשאלה ממעצבת מפורסמת, וכשאין לך טיפת פחד על החיים שלך.
דואה ליפה אומרת שהיא מבינה מה חווים הפלסטינים כי המשפחה שלה ברחה מקוסובו והיא עצמה הייתה פליטה, וזה טיעון שיכול היה לעבוד לא רע בכלל - אלא שזה פשוט לא אותו המצב. ההשוואה בלתי אפשרית. איך אפשר להשוות בעצם? סבל של קבוצה אחת הוא סבל של אחרת? ממש לא.
אם לישראל הייתה מערכת הסברה חזקה אולי היינו מצליחים להעביר את המסר שמה שקורה פה לא דומה לשום דבר שקורה באף מקום אחר. באופן טבעי, קל לאנשים להתחבר יותר ל"חלש" שמצטייר כקורבן, מאשר לחזק עם המדינה והגב הכלכלי וכו'. אבל הסיפור המלא לא מסופר וזו הבעיה. כל עוד ישראל לא תפעל חזק יותר לספר את הנרטיב שלה, הנרטיב הקורבני יהיה חזק יותר.
חוץ מדואה ליפה, שהיא בת הזוג של אנואר חדיד, בן לאב פלסטיני שנולד ברמאללה, והאחיות ג'יג'י ובלה חדיד (שתמיד מתבטאות נגד ישראל, אבל יודעות להרים לשירה האס בסטורי), יש עוד לא מעט מפורסמים ברמה בינלאומית שמפיצים פייק ניוז אמיתי על המצב של ישראל והפלסטינים. הכי מאכזב בעיניי היה לגלות שדיאט פראדה, העמוד האהוב עליי ברשת, זה שחושף עוולות בתעשיית האופנה, שיתף פייק ניוז נוראי ושאמילי רטאייקאוסקי עשתה לבלה חדיד לייק על פוסט טיפשי. הן כמובן לא לבד. שורה ארוכה של סלבריטאים התבטאו אתמול ברשת נגד "ישראל הכובשת", בלי אף מילה על הרקטות שנורו לכיוון שלנו. דה וויקנד, טרייסי אליס רוס, SZA, אדוט אקש, ז'קמוס, בלמיין, וורה וונג, וויני הארלו, סטלה מקסוול - ואלן פומפאו (מרדית גריי בשבילכם). באמת באמת, שובר לב.
מטורף בעיניי שבמשפחת חדיד יש אחות (אלנה) שהייתה בזוגיות עם גבר יהודי ישראלי וביקרה בישראל פעמים רבות. גם האחיות פירגנו. הם יודעים היטב מה הם יחסי הכוחות בין ישראל והפלסטינים, ובביקורים פה נהנו ממסעדות בתל אביב לעומת אי יכולת מוחלטת להיכנס לעזה, לצורך העניין, רק בגלל שאין להם שם הגנה. מוחמד חדיד (האב) התבטא בעד ישראל בראיונות בתקופה שאלנה בתו הייתה בזוגיות עם ישראלי. ואז הם נפרדו ופוסטים של "פרי פלסטיין" גורפים יותר לייקים מאשר "ישראל אנדר אטאק", כי שוב - קורבנות.
בעידן הנוכחי, מלחמת התדמית חשובה לא פחות מהמלחמה עצמה. אני יודעת מה חווינו הלילה, אבל כל עוד לא יהיה מי שיתווך את זה - הנרטיב הקורבני ימשיך לשלוט. אני לא אומרת שבעזה אזרחים לא סובלים. אני בטוחה שכן. גם להם לא נעים שמטוסים חגים להם מעל הראש ומורידים בתים. אבל בעוד שהסיפור שלהם זועק היטב, שלנו די מושתק. יש פה שני צדדים שסובלים, אבל רק צד אחד מצליח לספר את הסיפור שלו, וזו מהות הטעות.