קראו פרק מתוך "הימנעות" של גדי ששון

העסק של עמליה חביביאן נסגר, בן זוגה נפרד ממנה. כאשר היא מגלה כי חלתה בסרטן היא רואה בכך אות משמים ומסרבת לקבל טיפולי כימותרפיה שיכולים להציל את חייה. היא מחליטה לבקר את אחיה התאום אדם שגר בלונדון. קראו פרק מתוך "הימנעות" של גדי ששון

  • גדי ששון
וואלה! תרבות
(צילום: ידיעות ספרים)

אלישע

יום רביעי, 2 בנובמבר 2016, צהריים, גבעתיים

ניסיון החיים של אלישע חביביאן הכין אותו להרבה דברים, אבל לא לזה. לא לרגע כזה, שבו יושבת מולו בתו ומעדכנת אותו שצמח לה גוש סרטני ושעכשיו היא לא יודעת. מה כבר יש פה לא לדעת?

בשניות הראשונות, כשהיא מתחילה לספר על כל הבדיקות שעשו לה בחודשים האחרונים, הראש שלו עוד עמוק בשידור חוזר של הליגה הספרדית. היא מדברת והוא ממשיך להסתכל. אבל אז, כשהיא מגיעה לשורה התחתונה, הכול מתהפך לו. ומה יש פה לא לדעת, מה? באה לביקור בלי הכנה, זורקת לו פצצה בפנים, באדישות כזאת, כאילו היא מספרת לו שהיא מצוננת, אלא שבמקום זה הוא מקבל סיפור, אללה יוסתור איזה סיפור שהוא מקבל.

תכף ומיד הוא קולט שהוא צריך להשתיק את המשחק ושמשהו רציני קורה עם הילדה. אז הוא מרים את עצמו מהתנוחה בספה, מושך לכיוון השלט ומכבה את הטלוויזיה, ו"מה זה, מה זה, מה זה שאת אומרת לי עכשיו, עמליה'לה?"

היא שותקת, מכווצת את הגבות. והיא, הוא יודע היטב, בדרך כלל יש לה הרבה מה לומר על כל דבר, אבל עכשיו כאילו לא. סיימה לעדכן וחזרה לשתוק.

אלישע מקרב את עצמו אליה מהקצה השני של ספת הסלון הארוכה, אוסף את כפות ידיה אל שלו ומביט אל תוך עיניה.

"את, מה קרה איתך? מי עוד יודע על זה?"
"אף אחד. אתה הראשון."
"הלכת ועשית לבד ניתוח כזה בשביל הביופסיה? בהרדמה מלאה?" הוא מרגיש שהיא משקרת.
"לקחתי איתי את סוניה. את מי אתה רוצה שאקח, את אדם או את אמא? אותך לא רציתי להדאיג. קיוויתי שזה כלום ושזה יעבור."
"נשמה שלי, מה קשור דאגות? אם הייתי רוצה לחיות בלי דאגות לא הייתי מביא ילדים לעולם הזה."
"יש לך המון על הראש. מה זה משנה עכשיו את מי עדכנתי ועם מי הלכתי. עכשיו זה המצב, די לחפור על זה."
"בסדר, בסדר, אבל תני לי את המה שצריך לדעת תכף ומיד." קצת עולה לו הקול, כי היא מסרבת לפרט, ושוב, כפי שקרה לו פעמים רבות איתה, הוא חש שעליו ללכת על ביצים. מבטה סרבני ואטום. היא משחררת את ידיה מידיו ויוצאת אל המרפסת, מותירה אותו יושב המום על קצה הספה.
כל כך הרבה פעמים זה כבר קרה לו עם עמליה. מה לא עבר איתה. עוד מהימים של הפנימייה, ואחר כך הבעיות בצבא, שהוא היה צריך להפעיל פרוטקציות ולהשתמש בזכרו של אבירם כדי שיניחו לה.
בהמשך, עם הכיוונים המקצועיים שהיא לא מצאה לעצמה, קצת למדה פה ולא סיימה לימודים שם, ועד שבסוף הצליח לה העסק הזה עם הקייטרינג, שגם כן - מי חשב שזה יצליח, לעשות קייטרינג בלי בשר, בלי עוף, בלי דגים, אנשים משוגעים יש בעולם הזה - אז גם את העסק הזה היא סוגרת. ועכשיו חולה. לא, הוא כבר לא יכול יותר. זה פשוט לא בסדר. הוא קם מהספה ומתקרב אליה.
"מה קרה לך, ילדה שלי?" קולו נמס ואפו נרטב, ראשו נוטה הצדה בהתעניינות אמיתית שמכאיבה לה. זה לא מה שהיא רצתה. העדיפה שימשיך עם הכדורגל בטלוויזיה. למה אי-אפשר לקבל את זה ככה, בהכנעה ובהבנה, כפי שהיא עושה? היא מביטה בו לרגע, אינה מוציאה מילה וחוזרת להסתכל מערבה, אל קו הים והעננים.
"תסתכלי עלי," הוא מתחנן, והיא מניעה את ראשה לשלילה, מכווצת את שרירי פניה. הוא נעמד לידה, כתף אל כתף, וחש איך גל של חום מבקש לצאת מחזהו ולעטוף אותה אליו. שרק תקשיב לו. "אני פה לצדך, נשמה. אני אקח אותך לכל הרופאים הכי טובים בכל העולם. את תצאי מזה."

מישהו מלמעלה משחק איתו משחק אכזרי. לא יכול להיות שהוא הולך לאבד ילד שני בזמן שהוא כבר מדמיין נכדים מתרוצצים בדירה. רגליים קטנטנות, קריאות גיל, ברדק של צעצועים, ובמקום זה - מלאך מוות שרוצה לקחת לו אותה.

הם שותקים. הוא רק רוצה שהיא תוכל להיות בשקט, רגועה בלב, ואולי-אולי, יום אחד, קצת מאושרת. הוא עומד לצדה חסר אונים, מביט בעננים, שואל את עצמו כיצד יביא מרפא למשפחתו.

הוא פונה אליה בשאלות, מנסה לברר פרטים על אודות המחלה. רוצה לראות את הניירות מבית החולים. אך היא אינה משתפת פעולה.

"עמליה, עכשיו זה לא הזמן לעשות צרות. עמליה, נשמה של אבא, אני משביע אותך בקבר שלו, בסדר? את יודעת שאין לי יקר מזה. בקבר של אבירם זיכרו לברכה, את תגידי לי עכשיו מה אמרה הרופאה. מתי צריך לבוא ומתי מתחילים עם הכימותרפיה הזאת?"
"אמרתי לך שאני לא יודעת. אני לא חושבת ללכת על זה, בסדר?" היא צועדת בחזרה אל הסלון, מותירה אותו המום במרפסת. הוא שמע נכון הפעם.
"מה זאת אומרת? מתי אני יכול לבוא לראות את הרופאה? אני רוצה שהיא תסביר גם לי מה הולך לקרות." היא מפנה את מבטה ממנו שוב ושוב. "תסתכלי עלי. אני מדבר אלייך," הוא צועק לפתע.
לתדהמתו, ושלא כבעבר, היא לא משתפת פעולה עם הרמת הקול ולא פוצחת בריב. היא מתיישבת בחזרה על הספה הגדולה בתנועה שקטה, והוא מתיישב לידה.
"אבא, אני מבקשת שתירגע. בלי דרמות עכשיו. אני לא הולכת לעשות את הכימותרפיה הזאת. אני לא יודעת מה אני כן הולכת לעשות. אוקיי? אולי אני צריכה זמן," היא מוסיפה בכאב כי היא באמת לא מתכוונת לשקר. מבחינתה היא לא זקוקה להרבה זמן.
"אני לא מבין. את לא רואה שאין לך זמן? את בעצמך אמרת שזה ממאיר, אז מה זה שאת לא יודעת? מה את רוצה שיקרה? שתהיי ממש חולה וזה יהיה אבוד? ככה את רוצה?"
"אולי, אני לא יודעת, אולי זה הזמן שלי. של הסוף של הגלגול שלי," היא מוסיפה ונועצת מבט ברצפה.
"מה זה הקשקוש הזה? יש לך סיכוי, תראי אותך, את נראית בריאה כמו שור. את לא לבד, וגם אדם איתנו. אני בטוח שהוא תכף יבוא מלונדון, ואם אני לא אדע, אז הוא בטח ידע מה צריך לעשות."

ויש גם אותה, חולפת בלבו מחשבה שהוא לא מעז להשמיע. זה לא נכון להתייחס אליה, אל הדסה, כאילו היא לא פה כל הזמן. נכון, היא שוב מאושפזת לכמה ימים, אבל זה כבר קרה והיא תחזור לעצמה, הוא יודע שהיא תחזור לעצמה.

לפתע הוא מבין שהדסה היא הכתובת האחרונה עבור בתם ברגע כזה. כאב נורא חולף בלבו. זה לא בסדר שהם מתחשבנים איתה ככה. הוא רואה את זה על הפנים של שניהם, גם של עמליה וגם של אדם. כאילו כל דבר רע בחייהם הוא באשמתה.

הם שותקים. מחשבותיו נודדות לרגע ההוא, כשעמד מחוץ לחדר בבית היולדות הקריה בתל אביב. לא היה מאושר ממנו כששמע קול בכי אחד וקפא על מקומו מול הדלת. האחות יצאה וחיבקה אותו, ורגליו נחלשו. האחות ברחה מיד פנימה, ולא חלפו עשר דקות ובכי שני יצא אל העולם.

הוא קפץ שם במסדרון, אחוז טירוף של שמחה, והחל מנשק אנשים זרים. בלי לחשוב פעמיים התפרץ אל חדר היולדות, הניח את ראשו על כתפה הרטובה של הדסה המותשת, מנשק ומודה לה שוב ושוב, מספר לה שהכול לטובה. הרופא פירק אותו ממנה והחזיר אותו אל המסדרון, שם עמדה מולו סבתא מזל, אוחזת בידה האחת באבירם ובידה השנייה בספר תהילים קטן.

הוא ירד על ברכיו, חיבק את אבירם ואמר לו בהתרגשות, "יש לך אחים, אתה אף פעם לא תהיה לבד," ואז התרומם היישר אל עיניה החומות של אמו, שהניחה את ידה על ראשו ואמרה ברכה בעיניים עצומות.

הוא הביט בה ונזכר איך אביו, אריה חביביאן, היה מברך את ברכת הכוהנים בבית הכנסת. אבא היה מצמיד אותו אליו, מניח את ידו עם הטלית על ראשו של אלישע ומברך. מזל פקחה את עיניה ונישקה אותו במצחו. הוא טמן את ראשו בבית החזה של אמו, שליטפה אותו ולחשה ש"הכול יהיה בסדר."

עמדו שם אנשים, חלק מהמשפחה שכבר באו כי שמעו על הצירים של הדסה, וחלק מהמסדרון שלא קשורים למשפחה, וכולם צעקו קריאות של שמחה ועשו לו קולולו. כמה מהם התקרבו וחיבקו אותו ואת מזל ואבירם במעגל. וכך הרגיש אלישע שהוא מוקף בבני ישראל, במסדרון הישן ההוא של בית היולדות הקריה. הוא ידע אז היטב כי הוא מבורך.

אז עכשיו, לשמוע מבתו שהיא מוותרת ולא מוכנה לעשות את הכימותרפיה הזאת? שהיא מבקשת להימנע מהחיים שנתן לה בורא עולם? זה בלתי-נתפס. וזה לא בסדר, זה לא בסדר. משהו פה לא בסדר. הוא מניד את ראשו לשלילה בכאב. אלוהים, מה כבר עשיתי שלקחת לי אחד, את הפרח ההוא, שאני ממשיך להיות האבא שלו גם עשרים וחמש שנה אחרי שהוא מת - ועכשיו את הילדה שהכי קשה לי איתה? ועוד לשים אותו במקום הזה, שבו בתו מודיעה לו שהיא מבקשת ליטול את נפשה בכפה? מה כבר עשיתי, הוא ממשיך לשאול את הקירות, שככה אותי קיללת? שהבית הזה, שהוא רק מנסה לבנות מחדש שוב ושוב, מתרסק לו ככה לרסיסים? כעס גדול עולה בו. זה פשוט לא בסדר.

"עכשיו תקשיבי לי כשאני מדבר. את לא באת לעדכן אותי על מזג האוויר, כן? זה ברור לשנינו, כן? מה את בעצם אומרת לי?" אבל היא אינה מביטה אליו. היא עומדת בחלון, פניה עייפות.
"קח אותי אליה, אני רוצה לפגוש את אמא שלי."


"הימנעות" / גדי ששון. הוצאת ידיעות ספרים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully