סנטה קלאוס נותן בראש

למרות נתוני הפתיחה המדאיגים (ג'ים קארי בתפקיד הראשי, רון הווארד כבמאי), "הגרינץ'" הוא למעשה סרט פאנק אנרכיסטי שמבקר את חברת הצריכה המודרנית במסווה של קומדיה אמריקאית סכרינית. או להפך. וכנראה שניהם.

העלילה, שמבוססת על ספר של ד"ר סוס, עוקבת אחרי יצור ירוק וגועלי (קארי, בתחפושת כל כך מוצלחת שאפשר לשכוח עד כמה הוא בלתי נסבל בלעדיה) ששונא את חג המולד, החג החשוב והאהוב ביותר על תושבי העיירה הסמוכה, יצורים פכוסי אף ועכבריים למראה. כשילדה קטנה, אמיצה ונון-קונפורמיסטית מזמינה את הגרינץ' להשתתף באירועי החג בניסיון להחזיר לו קצת משמעות אמיתית מעבר לקניית המתנות הכפייתית שמשגעת את העיר, העניינים מתדרדרים במהרה לכאוס מוחלט. הגרינץ' הציני והרוטן חושף את הצביעות הבסיסית שמאחורי מסורות החג הממוסחרות ומתגלה כחביב למדי מתחת לפרווה הירוקה והארשת העצבנית.

כמובן שבמיטב המסורת ההוליוודית הקסם האאוטסיידרי שלו משפיע על בני העיירה וגורם להם להעריך מחדש את כריסמס ולבסס בשנית את ערכי המשפחה המקודשים. אבל הגדולה האמיתית של הסרט היא שהוא שולח את חיצי הסאטירה שלו גם בעצמו, ומצליח לאשש את מערכת הערכים המסורתית של הקולנוע האמריקאי תוך כדי שהוא חושף את עצמו כמוצר חג נצלני לא פחות מקישוטי האשוח הנוצצים והחבילות המרשרשות שלרגלי העץ.

מבלי להשטיח לרגע את ההומור הד"ר סוסי המופרע, "הגרינץ'" שוזר בהצלחה את החריזה השנונה של סיפור הילדים עם פארודיה מתוחכמת על סרטי ספורט ופעולה ועל החיוביות האמריקאית הבלתי נדלית. זה לא מכפר על "אייס וונטורה 2" או על "כייבל גאי", אבל בתוך הקיצוניות הכללית של העולם של ד"ר סוס, ומתחת להרבה הרבה איפור, נראה שההעוויות של ג'ים קארי מצאו את מקומן הטבעי.