תקוות קטנות מאוד

כבר בשניות הראשונות של "הכל או כלום" - סרטו החדש של מייק לי - עוד לפני שהעלילה מתחילה, מכה בך תחושה חזקה של דה ז'ה וו. בשוט הראשון רואים בחורה שמנה ועייפה עושה ספונג'ה בבית אבות, כשמאחוריה פוסעת קשישה אט-אט לאורך המסדרון הרטוב בשארית כוחותיה, שלאור המציאות בה היא חיה אפשר להניח שהם אזלו לה הרבה לפני הגעתה לתחנתה האחרונה. האור מסמן שככל הנראה מדובר בשעת בוקר מוקדמת, מה שהופך את כל הסיטואציה לעוד יותר מייאשת – קשה לשאת את המחשבה שהתחושה הקשה הזאת תימשך עוד כל כך הרבה שעות עד שהיום הזה סוף-סוף ייגמר, שלא לדבר על זה שהיום למחרת וזה שאחריו ייראו בדיוק אותו הדבר. המוזיקה המדכאת והכל כך מוכרת של אנדרו דיקסון (מי שאחראי על חלק גדול מהפסקולים של סרטיו של לי) מדגישה את הקדרות הקיומית של הסיטואציה, והתמונה כולה מחזירה אותך בטלטלה אחורה לסרטים ישנים של מייק לי, כמו "תקוות גדולות" (הסרט בו השילוב בין קשישות עצובות למוזיקה של דיקסון הגיע לשיאים חדשים) או “Meantime”.

במידה מסוימת "הכל או כלום" באמת חוזר אחורה, לריאליזם החברתי שאיפיין את מייק לי של פעם, כפי שהפתיחה של הסרט מרמזת, אבל בסיכומו של דבר מצאתי שהוא פחות אפקטיבי, פחות מצחיק וגם פחות מרגש מהסרטים שלו משנות השמונים. ואולי זה סתם בגלל הציפיות הגבוהות שהפתיחה מפתחת.

הסרט מציץ לתוך חייהן של שלוש משפחות שחיות בשכנות בקומפלקס דיור ציבורי עלוב בדרום לונדון ומתמקד במשפחה אחת: פני היא קופאית חרוצה ועמלנית בסופרמרקט, ובן זוגה, פיל (שלו היא מעולם לא נישאה למרות שיש להם שני ילדים בוגרים, פשוט כי הוא מעולם לא ביקש), הוא נהג מונית עצלן שאף פעם לא מתחיל לעבוד לפני הצהריים. למרות ששניהם מוכרים מכל כך הרבה מסרטיו הקודמים של לי (לזלי מאנוויל שיחקה ב"טופסי טרווי", "סודות ושקרים" ו"תקוות גדולות" וטימותי ספול שיחק ב"טופסי טרווי", "סודות ושקרים" ו”Life is Sweet”), מצליח לי לבנות מאותו חומר גלם אנושי דמויות חדשות לגמרי, בעלות עומק וייחוד, שמחזיקות על גבן סרט שלם שלא קורה בו הרבה מעבר לשגרת החיים הקשה, האפרורית והמייאשת של כל מי שכל אספקט של חייו נשלט על ידי המצב הכלכלי העגום שהמציאות כופה עליו.

בהקשר הזה ראויה לציון במיוחד רות שין, המגלמת את מורין השכנה, שהיא גם חברה לעבודה של פני. שין, שבתור שירלי הסוציאליסטית ב"תקוות גדולות" הצליחה להעביר סוג יוצא דופן של אופטימיות ושמחת חיים שלא נובעים מתוך תמימות או טיפשות אלא דווקא מתוך הבנה עמוקה והשלמה של מי שרגליה עומדות ביציבות מוחלטת על הקרקע, עושה את אותו הדבר ב"הכל או כלום", בצורה אפילו עוד יותר מרשימה, בתור אם חד הורית שעובדת בשתי משרות כדי לגדל בת פרחית וחצופה.

את שמחת החיים שיש למורין באופן טבעי, כל שאר הדמויות המבוגרות בסרט (פני, פיל, השכנה האלכוהוליסטית קרול ובעלה נהג המונית, רון) איבדו מזמן, ואילו לדמויות הצעירות (הבן והבת השמנים של פיל ופני, הבנות השרמוטות של מורין ושל קרול ורון, החבר הערס של הבת של מורין) כנראה שלא היתה כזאת מעולם. הדור הצעיר ב"הכל או כלום" נראה כאילו הוא נולד לתוך עולם אפור שאין ממנו מפלט, כשאופציות ההתמודדות היחידות שעומדות לרשותם הן התנכרות, עצבנות, כעס, אלימות או הסתגרות פאסיבית. מי שיכול מזדיין כדי להעביר את הזמן, ומי ששמן מכדי לתפוס זיון רק שוקע עוד יותר.

המשותף לכולם, המבוגרים והצעירים כאחד, הוא שכולם חיים בסוג של תרדמת רגשית. אמנם רובם נראים כאילו הפנים שלהם התאבנו במצב כלשהו שבין בכי לאנחה, אבל זה כבר מזמן לא מטריד אותם. הם הרבה יותר עסוקים בלנסות לענות על השאלה "מה יש לארוחת ערב?" מאשר לתת לעצמם דין וחשבון על החיים האומללים שלהם.

"הכל או כלום" היא דרמה חברתית, וככזאת הסיבה בה לאומללות, לכעסים ולניתוק הרגשי של הדמויות נובעת מהמצב הסוציו-אקונומי. אבל מייק לי הוא לא קן לואץ', וכשזה מגיע לטיפול בדמויות לי מאז ומעולם חרג מעבר לגבולות הריאליזם החברתי לשני כיוונים – לכיוון הקריקטוריסטי ולכיוון האמפתיה הטוטאלית. הדמויות של לי קיימות במישורים החורגים מהיותם דוגמאות חיות למצב החברתי והכלכלי הקשה בבריטניה. לפעמים הן מוגזמות עד די גיחוך ולפעמים הוא מתקרב אליהן כל כך עד שזה נהיה קצת מביך. ולפעמים הוא עושה את שני המהלכים האלה בבת אחת, מה שלעתים יוצר אצל הצופה תחושת אי נוחות מעיקה, אך גם מוליד את הסצינות הכי חזקות.

הסצינות האלה מגיעות ב"הכל או כלום" בחלק השני של הסרט, אחרי ששני אסונות משפחתיים מעירים את כל הדמויות הקשורות בהם מהקומה שלהם. גם במשפחה של פיל ופני וגם ביחסים בין מורין לבתה מתעורר ומשתנה משהו אחרי המשבר שהם חווים. לי מאמין באנשים ולא רק במצבים חברתיים, ונראה שהוא באמת מאמין שקצת חום ואהבה יכולים לנצח אפילו את המציאות החברתית הקשה ביותר. אולי אני מושפעת מדי מהלקחים שמלמד "16 מתוק" של קן לואץ', אבל אני יצאתי מהסרט בתחושה שהתקווה המחודשת שהדמויות ב"הכל או כלום" מצאו היא זמנית בלבד, ושעד מהרה היא תישכח וכולם יפלו בחזרה למצב שהם היו בו קודם לכן. כי אסונות באים והולכים ורגעי תקווה ניצתים וכבים, אבל המציאות של מעמד הפועלים הבריטי לא תשתנה כל כך מהר.