ההיסטוריונים החדשים

מי פילל שאחרי הדיסק המלהיב והחשוב של הרוטס שיצא ממש לא מזמן (מי שעדיין לא קנה הוא בן יונה), ואחרי טאליב קוואלי האחרון (מי שלא רכש הוא משמש מיובש), יגיע
“Electric Circus” של קומון (ומי שלא יקנה הוא סתם יאכנע) וייקח את ההיפ הופ עוד צעד בהתכתבות שלו עם מקורות השראה חוץ ז'אנריסטיים.

בזמן שיותר מדי תקליטי היפ הופ מתקיימים בתוך מערכת שמזינה את עצמה – סימפולים של סימפולים של מפיקים שמסמפלים סאונדים של סימפולים של אותם אמנים שסימפלו סימפולים של סימפולי סימפולים של אותם סימפולים שכולם מסמפלים – הרי שקומון, הרוטס וכלל החבורה שמרכיבה את מה שאנחנו מכירים בתור הנו-סול של פילדלפיה, עושים פה משהו שהוא בגדר מהפכה זוטא בדפוסי חשיבה מוזיקליים: הם פותחים להיפ הופ את הראש, מוציאים אותו מהנישה, מראים לו מה הוא מסוגל להיות, עושים קרוסאובר ללא דעות קדומות. זאת לא פריצת דרך שמגדירה מחדש את כל מה שהכרנו, אבל זה דבר לא פחות מהנה: זה התענוג בלהקשיב למוזיקה שלוקחת מכל טוב ועדיין שומרת על זכות האבות שלה.

העטיפה של “Electric Circus” היא אמנם תשובה שחורה לסרג'נט פפר, אבל קומון הוא כזה שלא זקוק לבדל את עצמו באסתטיקה הומוגנית: הוא שומר על האוסול בגבולות רחבים הרבה יותר. בתקליט הזה נמשכת המגמה שבה האמנים השחורים של ההיפ הופ דורשים מחדש בעלות על הרוק שאבותיהם עוררו ושהם הספיקו לזנוח (ושעתה כבר נחשב לעניין "לבן"), יש פה התרפקות על המורשת הגדולה של פרינס (בייחוד על סאונד הסול-גיטרות-מאדרפאקר והאווירה של “Purple Rain”), טקסטים פוליטיים וסקסואליים הממשיכים את מסורתו של מרווין גיי, האב הרוחני של כל הפתיינים בעלי המודעות. אמיר "קווסטלאב" תומפסון, המתופף של הרוטס, מרביץ כאן בהפתעה הפקות פסיכדליות שלא היו מביישות את ג'רי גרסיה: אורגני המונד בנוסח "אין אה גאדה דה וידה" של איירון באטרפליי, ג'פרסון איירפליין, לאב, סטורברי אלראם קלוק וג'ימי הנדריקס, עם התופים המהפנטים, גיטרות הפאז והקלידים המענטזים.

מצד שני, יש גם מקצבים אלקטרוניים חצופים (בהפקת ג'יי-די האג-די) ומבנים יותר סטנדרטיים ונעימים-נעימים של סול חדש והיפ הופ נונסטופ. הנפטונז, שנדחפו גם לכאן (והם הנציגים הכי מוכשרים שהזרם המסחרי של ההיפ הופ היה יכול לשלוח לתקליט שבמהותו נמצא מחוץ להתנהלות הסטנדרטית של התעשיה שהם מייצגים), אמונים על הלהיט הפוטנציאלי (עם מרי ג'יי בלייג'). השוס האשכנזי ביותר של
“Electric Circus” הוא הקטע האדיר בו משתתפת לטישיה סאדייר, הסולנית של סטריאולאב, שהוא בר חשיבות מרגשת לאופן הייחודי שבו נוצרת אינטראקציה בין אזורים שהם לכאורה רחוקים זה מזה לחלוטין ולמעשה מתאימים האחד לשני כמו רומן בין גזעי לוהט ביני לבין רנה ראסלן. קומון זורם בכל העסק הזה כמו מלך: הוא מתפתל היטב בין כל הניואנסים של ההפקה המגוונת בדיסק הזה.

בתקליט משתתפים כל המיטב שבמיטב של מי שאמורים להשתתף בתקליט שכזה: בילאל, סי-לו, ג'יל סקוט, אריקה באדו ואפילו סוני מהרכב הראפ-מטאל המעפן P.O.D (כאן הוא דווקא נשמע סבבה). ובסוף הדיסק יש קטע של איזה 12 דקות עם אבא של קומון וכל החברים מפילדלפיה, שמזקק את השופרא של השופרא של מוזיקת הנשמה של שנות השבעים (וחלאס עם הניימדרופינג).


* "Common - "Electric Circus, הליקון